נשלח למעריב בתאריך: 18 ינואר, 2004

בגליון האחרון (מס' 6) של קשת החדשה מופיע תירגום נאום שנשא ג'ורג' שטיינר בפרנקפורט על זכייתו בפרס לודוויג ברנה; נאום זה חשוב למי שמתעניין בנושאי יהדות וישראל. גם שטיינר וגם ברנה הם יהודים שגדלו בחיק התרבות הגרמנית, והיו לאינטלקטואלים אירופיים מוליכים. ברנה - כמו היינה, כמו מאהלר - התנצר במאה ה- 19 כדי לעלות בסולם התרבות האירופית. שטיינר אינו זקוק לכך. הצלחתו הבינלאומית לא ניכרה אותו ליהדותו. להיפך. שטיינר, פרופסור לספרות בקימבריג', גאה בשייכותו לשבט היהודי שהביא לנו את נביאי התרבות ההומניסטית : מפרוסט, ויטגנשטיין וקרל מרקס, דרך רוזנצוויג וקפקא ועד לנלי זקס, קאנטי וצלאן. שטיינר רואה ביהודים אלה מופת לעולם וליהדות : זרותם של היהודים, היותם אורחים, תלישותם והעדר הנחלה הטריטוריאלית הם שמסבירים את תרומתם לאנושות. מולדתה של היהדות היא הספר ולא הקרקע : התואר "לופטמנשן" הוא תואר כבוד ליהודים. משום כך הוא מתנגד לציונות שהמירה את "מולדת הספר" ב"רמת הגולן ובעזה". הוא רואה בנוודיות, בחוסר השרשים, את סימן ההיכר של התרבות הגבוהה : "ראוי לו לאדם לאסוף דרכונים כמו בולים.... באשרה שלו יש רק משפט אחד ויחיד : שום דבר אנושי אינו זר לי". ועוד : "שרשים יש לעצים, לאדם יש רגליים".

אפשר להתווכח עם שטיינר : אסף שגיב עשה זאת בכשרון רב ב"תכלת" (מס' 12) - "הבעיה היהודית של שטיינר". שטיינר הודה לו והתווכח עמו ב"תכלת" (מס' 15).  אך אי-אפשר להתעלם מעוצמת טעוניו של שטיינר - ואת שכנועו הפנימי בדבר הולדתו והשפעתו של הגניוס היהודי.

שטיינר חוזר על אמונתו בגניוס זה גם בנאום בפרנקפורט, אך הוא מוסיף כמה דברים מדהימים :  הוא מדבר על ישראל בכאב : "משך למעלה מ- 2000 שנה של רדיפות... לא היה לאל ידו של היהודי להשפיל או לענות יצור אנוש אחר. לא היה כבוד גדול יותר... (ואילו ישראל) כדי לשרוד בסביבה קנאית באיבתה, רווית שנאה, חייבת עכשיו לענות ולהשפיל שכנים. היא חייבת לעשות זאת ?" שטיינר שואל "האם זה מחיר גבוה מדי ?" שואל שטיינר ובניגוד לאופנה אינו מציב את מדינת היהודים אל עמוד הקלון : "אני יודע שהצגת אותה שאלה כאן, ולא עוד אלא בגרמניה, היא מן הסתם חוצפה טראגית. לוואי ויתן לי שפינוזה את תמיכתו".

והוא מוסיף אמירה בוטה :

            "ישראל היא נס מוחלט, חלום מן התופת שהתגשם כבמטה קסם.  עכשיו היא מקום המקלט הבטוח ליהודים. אם תתחדש צרה שוב -

            והיא תתחדש. באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבני ולבני-בני"

אלה הם דברים מדהימים. שטיינר, הגניוס יהודי שהגיע לפיסגת האקדמיה הבינלאומית, נביא עם כבוד עטור פרסים ושבחים, חושש מ"צרה חדשה" ומעלה על הדעת שבניו ונכדיו ימצאו מקלט בארץ מוכת טרור שהמירה את ה"ספר" בשטחים כבושים ? איזו סיבה אוביקטיבית יש לחשש מסוג זה ? האם ניתן להעלות על הדעת כי בבריטניה, ארה"ב או שוויץ - ארצות "נדודיו" של שטיינר יהיו רדיפות שיאלצו את בניו של שטיינר למצוא מקלט בחוק השבות ? האם אין כאן, בצד הגניוס, גן יהודי סמוי, לא ניתן לבדיקה מדעית, העובר בתורשה והמגיב בחרדה עמוקה על כל חידוש של אנטישמיות ? האם אין הגן הזה מדביק את נושאו בפחד פן הקרקע היציבה עליו הוא נודד אינה אלא מעטה דק העומד להיבקע ולחשוף מתחתיו את האש הנוראה שאכלה את אבותיו ? האם זה אותו הגן שהניע את איגנץ בוביס, מנהיג יהודי גרמניה, מי שהוצע לו להיות מועמד לנשיאה, לצוות על קבורתו בישראל ? אין לי תשובה לשאלות אלה. ולוואי ויתנו לי שפינוזה והרצל את תמיכתם.