הארץ, 06/05/1999

מי יבכה את מראה העזוב של העיר הישראלית? מי בכלל דואג לתחלואיה? יש דואג ומטפל לצמחי הבר, לדיונות החול ולגבעות הכורכר, אך אין שום גוף המטפל בנוף העירוני - אותו נוף שבו חיים רוב הישראלים. האם הנוף העירוני שבו אנחנו הולכים יום יום, בין מכוניות ואופנועים החוסמים מדרכו שבורות, פחות חשוב מהנוף הלא עירוני? האם העיניים לא רואות כיצד נראים מרכז תל אביב או הדר הכרמל?

ומי שרואה, כואב. אסתר זנדברג מקוננת על שלרחוב אבן גבירול - אולי אחד הרחובות המכוערים והעזובים בתבל - "התנכלה יד נעלמה ורמסה בזדון את כל מעלותיו" ("שביל קליפות הגרעינים", "הארץ", 6.4). עיניה משוטטות על "קרביה הנשפכים של העיר", על "השכבות הארכיאולוגיות של המודעות על העמודים, העושר הבלתי נדלה של מיני טיח מתקלף וציפויים מתפוצצים, כתובות הגרפיטי, יערות חוטי החשמל, נורות הניאון העירומות, בלוני הגז וצפרדעי אשפה... מנועי המזגנים, השנאים ושבכות האוורור". וכל זה לא בשכונות עוני - כמו בערים אמריקאיות - אלא בלבו העשיר של הכרך, באזורים שבהם מחיר דירה הוא כמחירה באזורי היוקרה של פאריס ולונדון.

אכן, בכל הערים הוותיקות "נשפכים הקרביים החוצה", אך תל אביב לקתה יותר מכולן. חיפה ניצלת בזכות הכרמל והפנינה הבהאית; ירושלים - בזכות הבנייה באבן ויופייה הנפלא. אבל בתל אביב אין מקום שבו העין הרגישה יכולה לנוח - זולת הים במערב והבניינים החדשים גבוהי הקומה ונקיי הגימור הנשקפים במבט למעלה. לעיר הנחשבת לאחת מבירות ההיי-טק בעולם, שהכנסת תושביה גבוהה יותר מברוב ערי הים התיכון - אין שום רחוב ייצוגי.

הבעיה העיקרית אינה תוכניות פיתוח עירוניות, ואפילו לא הניקיון השוטף - אם כי גם אלה חשובים - אלא עזובת הבתים. חזית הבית, מראה המרפסת, הגג והחצר - אלה מרכיביו העיקריים של הנוף האורבני; אלה מקביליהם של ההרים, השדות והקניונים. שום עיר לא תשתקם בכוחות עצמה כל עוד תימשך עזובה זו.

בכל מדינה מתוקנת מוטלת חובה חוקית על בעלי כל בית לתחזקו ולשפצו ולדאוג לאחידות חזיתו. היא מוטלת עליהם ראשית משום שבדירתו אדם רשאי לעשות כרצונו, אך המעטפת החיצונית איננה רכוש פרטי טהור, עזובתה פוגעת בכלל; ושנית משום שהשוק החופשי לא יכול להסדיר עניין זה: שוק המקרקעין אינו משוכלל עד שייצור התאמה מיידית בין חזות הבית לתמורה שניתן להפיק ממנו. דברים אלה נכונים במיוחד בישראל, בשל העובדה שכמעט אין בה בניינים להשכרה במחיר כלכלי. רוב המבנים הם בתים משותפים או שיש בהם דירות מושכרות על פי חוק הגנת הדייר. בשני המקרים, הבעלות מפוצלת ואין גורם אחד שמעוניין, או מסוגל, להחליט על שיפוץ. הבעלים של נכס מוגן מעוניינים בעזובתו כדי לעודד את נטישת הדיירים והדיירים לא ישקיעו בנכס לא להם. בבית המשותף דרושה הסכמת רוב בעלי הדירות לשיפוץ. הסכמה כזאת לא רק קשה להשגה אלא ניתנת לטרפוד בקלות על ידי יחידים.

כך נוצר גם מעגל קסמים: הבניין העזוב מבריח את השכנים החזקים יותר והרגישים יותר למראה הסביבה, לפרוורים עשירים. במקומם נכנסים דיירים שאינם יכולים ואינם מתכוונים לשפץ את המבנה.

כך נוצר הפלא הישראלי: סלאמס ללא עוני; עזובה ללא מצוקה. פיצול הבעלות יצר זאת. במקום שאין פיצול בעלות - כמו בשכונות המושמצות של בנה ביתך - התחזוקה מצוינת והקרביים לא נשפכים החוצה.

משום כך, אפשר היה לצפות שהמחוקק יתערב ויטיל חובת תחזוקה ושיפוץ תקופתי על כל הבעלים. אך אין כל סיכוי סביר להעביר זאת בכנסת. תמיד צץ הנימוק שאי אפשר לעשות זאת כל עוד קיימת הגנת הדייר, וכי אין להטיל חובות נוספים על דיירי הבית המשותף. האם אנו נידונים לעזובה נצחית? זו כבר שאלה לדיון נפרד