הארץ,    10/07/1997    

ישראל עומדת לפני בעיה לא פשוטה: מחד גיסא, הקשיים בקליטת מספר כה גדול של עובדי חוץ, קשיים שהומחשו ברצח שבוצע שבוע שעבר, כנראה על ידי עובדים מקולומביה, בדרום תל אביב. מאידך גיסא, כפי שהראינו ("הארץ", 1.7 ,27.6) אין די עובדים ישראלים שיחליפו את עובדי החוץ.

מהו מספר העובדים הזרים שישראל זקוקה להם? קשה להגיע להערכה סבירה, אך כולנו יודעים כי יש צורך להקטין במידת האפשר את היווצרותן של קהילות עובדים זרים קבועים שהחברה הישראלית תתקשה לקולטן. ועוד יודעים כי יש להבטיח לעובדים אלה קיום הוגן, ותשלום שכר מינימום - גם כדי למנוע השפעה שלילית על שכרם של העובדים הישראלים. היום יש יותר מ-300 אלף עובדי חוץ בישראל. לפי נתוני שירות התעסוקה, הוענקו אישורים לכ-95 אלף עובדים זרים (כולל מדרום לבנון). לפי נתוני מתאם הפעולות בשטחים ("הארץ", 26.6), ישנם עוד כ-70 אלף היתרים לעובדים מהרצועה והגדה, אישורים שלא מנוצלים במלוא המכסה. מספרים אלה יש כנראה להכפיל אם מוסיפים את העובדים ללא רישיון - מחו"ל ומהשטחים. גם אם נקטין את הביקוש לעובדים זרים, עקב אכיפת שכר מינימום ותיעוש נוסף בבנייה, נגיע, בטווח הנראה לעין, לביקוש מינימלי של כ-200 אלף עובדים זרים. יש איפוא להיערך להימצאותם של עובדים לא ישראלים בארצנו, ולדאוג להם כמו שמדינה נאורה נוהגת עם כל מי שעובד בתחומה.  

מנין יבואו עובדי החוץ? אילולא המתיחות הביטחונית והחשש לפעילות חבלה, התשובה נראית ברורה מאליה: לעובדים הפלשתינאים יש עדיפות. עבודתם עוזרת לשפר את המצב הכלכלי באוטונומיה, ואינה יוצרת קהילת קבע בתוך ישראל. הצרה היא, כמובן, שאין לדעת מתי יתרחש, חס וחלילה, פיגוע נוסף ומתי יבוא הסגר הבא. המעסיקים - וגם המשק עצמו - אינם יכולים להשלים עם תנודות כאלה. ואף על פי כן, צריך לשאוף לכך שמספרם של העובדים הפלשתינאים בישראל יגדל בהדרגה, וצריך לקוות כי יום אחד ישתנה לחלוטין המצב הנוכחי. גם אז, לא כל העובדים יהיו פלשתינאים. ב-1992, שנת השיא, היו כ-139 אלף עובדים מהשטחים, הרבה פחות מהביקוש הנוכחי. בתחומים מסוימים, כמו עבודת הסיעוד, אין תחליף לעובדים מהפיליפינים ש-9,500 מהם מועסקים כחוק. שר הבריאות לשעבר, אפרים סנה, ביקש להגדיל את מכסתם, גם כדי לחסוך הוצאות אשפוז, גם כדי להקטין את הסבל הכרוך באשפוז כזה. זאת ועוד, לטווח הארוך אין זה רצוי שהמפגש היום יומי עם הפלשתינאים יהיה על בסיס יחסי עובד-מעביד. הפתרון הנכון, בתנאי שלום, הוא שהפלשתינאים יעבדו אצל עצמם בשביל המשק הישראלי.

כך או כך, יהיו רבבות עובדי חוץ בישראל עוד הרבה שנים ואי אפשר לעצום עין ולקוות שהם ייעלמו. כיצד מונעים גידול בלתי מפוקח של עובדי החוץ? לא על ידי לכידת אנשים ברחוב ושליחתם לבית סוהר. האם קהו רגשות אנוש בנו? האם עובדים כאלה נטולי כל זכויות? האם המחזות המשפילים שראינו בסדרתו המצוינת של חיים יבין מתיישבים עם דמותה של חברה דמוקרטית ושומרת חוק?

הדרך הנכונה היא להציע עסקה דו צדדית לעובדים השוהים כאן שלא כחוק: הם יוכלו להישאר בארץ פרק זמן מוגדר מראש, ויקבלו בפרק זמן זה היתר עבודה זמני - והכל תמורת התחייבות אישית לעזוב את הארץ בתום תקופת ההיתר. יש סיכוי טוב שחלק גדול מהעובדים ייענו להצעה זו, שכן רובם באים ללא משפחה ורוצים לחסוך כסף כדי לחזור הביתה, לאשה ולילדים. הצעה כזו תהיה אנושית וסבירה. עם הגיע קצו של ההיתר הזמני, יהיה זה גם סביר להשתמש בכוח בכדי לממש את צו גירוש. מי שטוען כי גירושו יסכן את חייו או את חירותו, ינהגו בו כפי שמתנהגת כל מדינה נאורה: יבדקו את אמינות טענותיו ויחליטו אם יש להעניק לו זכות מקלט. חוגי פשע מקרבם יש לגרש מיד ובכל מקרה. על כל פנים, רק בתהליך מורכב מסוג זה ניתן יהיה לפקח על קהילות העובדים האלה. הדרך של לכידה-בית סוהר-גירוש, גם מקוממת, גם לא יעילה.

צריך לומר את האמת: כך או אחרת, יישארו עובדי חוץ בישראל. יש לדאוג להם למינימום של חיים בכבוד וגם למנוע כניסת עובדים נוספים ללא היתר. זהו המחיר שמשלם משק מפותח: הוא נזקק - גם בעל כורחו - לעבודתם של אותם עובדים שאינם יכולים להתפרנס בארצם.