מעריב, 17 דצמבר, 2004

בממשלה הבאה לא יהיה ייצוג לדרוזים, המגנים על מולדתנו המשותפת, אך יהיה ייצוג מלא לאלה שלא משרתים-ומטיפים שלא לשרת - בצה"ל

טרם הספקנו לנוח משמחת עזאם עזאם ונחתה עלינו הידיעה על הריגתם של 5 חיילים בדואים במוצב ברפיח. בשני המקרים מדובר בישראלים לא יהודים המזדהים עם ישראל - הזדהות המחייבת אותנו לחשבון נפש. מי שלא ראה שמחת שחרורו של עזאם עזאם, לא ראה שמחה ישראלית. זו היתה שמחה אמיתית כללית, שהתפרצותה היתה טבעית : במשך 8 שנים נמק עזאם עזאם בתנאים תת-אנושיים בכלא המצרי על לא עוול בכפו, וגם אלה שפעלו למענו איבדו את התקווה לראותו בינינו - בריא בגופו ובנפשו. מראהו עטוף בדגל ישראל היה יום חג לכולנו.

עזאם נשפט בקהיר על לא-אשמה במשפט-לא משפט באווירה של היסטריה אנטי-ישראלית בתקשורת המצרית ונכלא למאסר בתנאים איומים. היתה כאן פגיעה חמורה בזכויות האדם שלו, ואף-על-פי-כן, לא שמענו קול של מחאה כלשהי, ואף לא איוושה קלה, מארגוני זכויות האדם - על פגיעה חמורה זו בעזאם עזאם.

מזמן הורגלנו בכך שליהודים בישראל אין מגן בתעשיית זכויות האדם - אלא אם כן מדובר בהגנה עליהם בפני ממשלתם. איש לא מחא על חטיפתו של אלחנן טננבאום ממדינה חברה באו"ם למדינה אחרת חברה באו"ם ועל מעצרו כבן ערובה בניגוד לכל זכות אדם. בתעשיית זכויות האדם   יהודי-ישראלי אינו ראוי להגנה. הוא לא נחשב כמי שנברא בצלם. השתיקה לגבי גורלו של עזאם עזאם מוכיחה כי לא רק יהודי ישראלי אינו ראוי לזכויות אדם, אלא גם אדם שאינו יהודי המגלה  נאמנות למדינת ישראל ומשרת בצבאה, נמצא אף הוא מחוץ לתחום הגנה על זכויות אדם. אם זו לא גזענות, אזי צריך להגדיר מחדש את המונח הזה.

שמחת עזאם, כמו גם הצער והזעזוע על מותם של החיילים הבדואים אשר נהרגו ברפיח, לימדו גם משהו על עצמנו כחברה. היא הפריכה את הטענה שהחברה היהודית בישראל היא בדלנית וגזענית - ומבודדת עצמה מכל מה שאינו יהודי. אכן, שרותם של לא-יהודים בצה"ל הוא מבחן, שבעזרתו אפשר לבדוק את היחס של יהודים בישראל לאחרים בלי הנטל של קונפליקט לאומי קיומי : מבחינה זו, העדה הדרוזית מציגה מבחן של אמת למהותה של ישראל בחברה דמוקרטית. בני העדה הדרוזית (והצ'רקסית) לא רק משרתים שירות חובה בצה"ל, אלא גם מפגינים נאמנות יוצאת דופן לישראל. על פי ממצאים של אוניברסיטת חיפה, כפי שנמסרו השבוע בכנס הרצליה על ידי פרופ' גבריאל בן-דור, רמת הפטריוטיות הישראלית של הדרוזים בישראל גבוהה מאוד וקרובה לזו של היהודים : 4.76 אצל היהודים - ו- 3.96 אצל הדרוזים.

מהמבחן הדרוזי זה אנו יוצאים עם ציון טוב לגבי הרגש וציון הרבה פחות טוב לגבי המעשה. 

העדה הדרוזית (והצ'רקסית) אינה שותפה מלאה ליהודי ישראל - לא בייצוג, לא בתקבולים, לא בהקצאת משאבי קרקע ומים. הבדואים שבניהם מתים בהגנה על מדינתנו, לא זכו אפילו להכרה בישובי הפזורה שלהם.

הלב והשכל מתקוממים נגד מציאות זו : בממשלה הבאה לא היה ייצוג לדרוזים המשרתים בגופם, המגינים על מולדנו המשותפת, אך יהיה ייצוג מלא לאלה שלא משרתים (ומטיפים שלא לשרת) בצה"ל.

עיוותים אלה יש לתקן מיד : הדרוזים ראויים לייצוג בכל רמות המימשל ולשוויון מלא בכל ההקצאות וההקצבות הממשלתיות. הבדואים ראויים לסיום הסכסוך בנושא הקרקעות (אולי על ידי גישור ברמה גבוהה), הכרה בפזורה, סילוק הכתם של כפרים לא-מוכרים והעלאה מאסיבית של רמת החינוך.

האם שיוויון כזה צריך לבוא על חשבון  אי-שוויונם של הציבור הערבי הגדול של מוסלמים ונוצרים ? בשום פנים ואופן לא. השוויון שלא  זכאים הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים צריך להיות תקדים לגבי שוויון זכויות וחובות של כל תושבי ישראל, ללא כל אפליה או הבחנה מטעמי דת או לאום.

ואיך נעדיף את אלה שמשרתים היום בצה"ל ? רק על ידי תגמול אישי על השירות - תיגמול בצורה של תשלום שכר מינימום על חודשי שירות. תיגמול זה אומנם יקר אך תועלתו היא עצומה : הוא יעודד שירות בצה"ל, וידרבן את צה"ל לשקול שיקול כלכלי-חברתי ולקצר את משך השירות הצבאי והוא יתגמל את הלא יהודים - דרוזים וצ'רקסים - המשרתים שירות חובה. זו תהיה שמחת עזאם האמיתית.