הארץ,    10/06/1997    

המתקפה הפוסט-ציונית מייצגת השקפת עולם אידיאולוגית ולא מחקר אקדמי, אף שהוא ביקורתי. אין מדובר בהיסטוריה חדשה, אלא בתעמולה ישנה

מוזרות דרכי ההיסטוריה: במלאת 100 שנה להקמת הציונית ההרצליאנית, לאור הצלחותיה האדירות, תוך כדי עליית יהודי ברית המועצות לשעבר לישראל, מותקפת הציונות מתוך ביתה בעוצמה חסרת תקדים. משלושה כיוונים באו המתקפות: האחת - מהמחנה הדתי-לאומני שהתחפש לציוני, אך כופר ביסוד ההומאני שלה; השנייה מהמחנה החרדי האנטי-ציוני, המוכר משכבר הימים, שיש לו השפעה אלקטוראלית עצומה והאחרונה מכיוון האינטלקטואלים הפוסט ציונים.

כאשר אנו עוברים מהמתקפה החרדית לזו של אנשי האקדמיה הפוסט-ציונים, אין אנו עוסקים בהשפעות אלקטוראליות. לאלה אין מחוז בחירה, והם אינם משפיעים על המוני בוחרים לעבור מצד לצד, זולת (אולי) על מעבר של קומץ מתומכי השמאל הציוני לחד"ש. אם יש לפעילותם ולכתיבתם השפעה כלשהי בתיקו הקיים בין ימין לשמאל, ניתן למוצאה דווקא בחיזוק הימין. תוצאה זו מושגת לא משום שהיעד להתקפתם החריפה של אנשי האקדמיה הפוסט-ציונים הוא השמאל הציוני בעבר ובהווה, אלא משום שעמדתם מקלה על הימין להציג את השמאל כנגוע בפוסט-ציונות.

כך מבחינה פוליטית, לשתי המתקפות נגד הציונות ההרצליאנית, החרדית והפוסט-ציונית, יש תוצאות זהות: החלשתו של המחנה המתון, זה שהביא לעולם את הסכמי אוסלו וקהיר, את ההכרה ההדדית בין אש"ף לישראל, ואת תחילת היציאה מהשטחים המוחזקים שנכבשו ב-1967.

מציאות מדומה : הפוסט-ציונות היא שם משותף לשורה של גישות חדשות, הרווחות באחרונה בקרב קבוצה של היסטוריונים הקרויים חדשים וסוציולוגים הקרויים ביקורתיים. קבוצה זו מתאפיינת בראייה עצמית חדשנית ומהפכנית, ובנכונות לכפור בכל עיקר ציוני. רק חלק מהכותבים הם בעלי השקפת עולם מרקסיסטית או ניאו-מרקסיסטית, אך רובם, אם כי לא כולם, חסידים של תפישות הקרויות פוסט-מודרניות: אין היסטוריה אובייקטיווית שאליה מנסה החוקר לחתור, גם אם לא תמיד יגיע אליה - אלא שורה של גרסאות היסטוריות ("נרטיבים") המבטאות גם קבוצות שונות שההיסטוריה הרשמית לא שימשה להם לפה. על ההיסטוריון המודרני לתת דעתו לכל ה"נרטיבים" הללו, ולא להסתפק בעדויות ובמסמכים, שכן תמיד מקנן החשד שאלה נקבעו באורח חד-צדדי על ידי האליטות והוכתבו על ידי מעמדם החברתי של אליטת אלה.

יתר על כן, הגישה הפוסט-ציונית עצמה אינה אחידה. חלק מהביקורת מושתת על הצלחת הניסיון הציוני ונוסחה הוא זה: מאחר שקרב היום שבו רוב העם היהודי יחיה בישראל, ומאחר שקהילות יהודיות אינן מצויות עוד במצב של מצוקה, ומכיוון שכל מי שרצה להגר לישראל - הפוסט-ציונים שוללים מונחים טעונים כמו "עלייה" - כבר עשה כן, או יוכל לעשות כן תוך זמן קצר, אפשר להשלים את תהליך הנורמליזציה: הפיכת ישראל למדינה חסרת ייחוד יהודי. ישראל לא תהיה מדינה יהודית אלא מדינה רגילה, מדינת "כל אזרחיה" בלבד, שבה אין שום זיקה מיוחדת ורשמית ליהודי התפוצות. גישה זו רואה את חוק השבות כחוק שזמנו חלף, שאין בו צורך מעשי או רעיוני, והוא מקלקל את השורה בהיותו חוק מפלה הפוגע בזכויות שוות של ערביי ישראל (או, למי שמצדד ב"זכות השיבה" - לפליטי פלשתין).

עם זאת, אין הדוגלים בגישה זו כופרים בלגיטימיות של הלאומיות היהודית, שהביאה להקמת המדינה. אין הם תובעים כי תיפסק הזיקה הנפשית והמשפחתית של יהודי ישראל לקהילות יהודיות בחו"ל, במתכונת המקובלת במדינות הגירה אחרות - כמו זיקתם של אמריקאים-איריים לאירלנד. הטענה היא, בקיצור, שהציונות כה הצליחה במפעלה עד שאין בה צורך. אך אין כאן כתב האשמה על לידתה הבלתי מוסרית ואין כאן ניסיון לשלול באורח רטרואקטיווי את צדקת כל מאווייה ומאבקיה.

ניתן לתקוף, כמובן, את היסודות שעליהם מתבססת הטענה. אם לא יהיו עוד יהודים במצוקה, לא תהיה אמנם "תועלת" בחוק השבות אך הוא גם לא יגרום "נזק" רב לעקרון השוויון. חוקי רפטריאציה קיימים במדינות אחרות, כמו יוון, ארמניה ובחוקה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, מבלי שמישהו יערער עליה לפני בית הדין האירופי לזכויות אדם. מכוח חוקה זו קיבלו מאות אלפי פליטים מ"חוג התרבות הגרמנית" זכות הגירה ואזרחות, בשעה שאחרים נדחו; ואפילו בני דור שני ושלישי למהגרים אחרים אינם יכולים להתאזרח בגרמניה. אך חוק השבות הוא רק דוגמה אחת לבעיותיה של הפוסט-ציונות. הדגם של החברה שאין בה לכידות סביב רעיון מרכזי, הקשור בתרבות מסוימת ובמסורת רבת שנים כמעט שאינו קיים; והדוגמה האמריקאית, שישראלים רבים מאמצים אותה, אינה כה פשוטה כפי שהיא מתוארת לפעמים. ודאי שאין שום סיכוי, וגם אין שום טעם, להחיל דגם מופשט כזה באזור שבו שתי דתות מונותיאיסטיות ותנועות לאומיות מתנגשות בעוצמה כה רבה זו בזו. הגעגועים לחברה אידיאלית כזו, שבה בני אדם הם אוטונומיים והמסגרת הממלכתית נטולת כל סממן של מורשת תרבותית ומסורת דתית, היא אחת מאותן אוטופיות שאין להן כל זיקה למציאות.

קושי נוסף נוגע להנחה כי אין עוד צורך בישראל כעיר מקלט משנאת יהודים. אצל הפוסט-ציונים אין קיימת אנטישמיות: בעולם השוויוני שלהם אין דבר כזה. אכן, אנו רואים היום ירידה גדולה בתופעות אנטישמיות, וזו - גם במקום שהיא קיימת - אינה אופנתית. אך רק מי שאינו מכיר, או אינו רוצה להכיר, את ההיסטוריה של תופעה מדהימה זו - מדהימה בשנאתה, מדהימה בכוח ההישרדות שלה - יבטל את האפשרות שהמפלצת עתיקת היומין, תאומתה השלילית של כוח הקיום היהודי, תעלה ותמריא מאפרה. ואין צורך להיות פסימיים במיוחד כדי לחשוש מכך: החזית הלאומית הצרפתית, גילויי אנטישמיות כרונית במזרח אירופה, דבר השטנה של לואי פאראחן בארצות הברית - כל אלה הם עדות לכך שגם אם מדובר בשוליים, החשש מאנטישמיות אינו ביטוי לפרנויה.

אך הטעות מקיפה יותר והיא מתעלמת מיצר הקיום הלאומי היהודי, גם במנותק מההקשר הדתי. אי-הבנה בסיסית זו של הפוסט-ציונים, המנותקת לחלוטין ממה שקורה בפועל בקרב יהודים, רווחה גם בקרב הכנענים. שתי תנועות אלה הן רדיקליות, מובלות על ידי אינטלקטואלים, ושתיהן פועלות בעולם של מציאות מדומה שבה רעיונות נכפים על מציאות. הפוסט-ציונים אינם מעריכים נכונה את כוחו הפנימי, האותנטי, של יצר הקיום היהודי, ואת הקשרים הקושרים יהודים לישראל.

זרם אחר בתוך הפוסט-ציונות, שגם הוא כשלעצמו אינו כופר בלגיטימיות הציונית, בא חשבון גם עם מעשי עוולה שנעשו כלפי ערבים וגם עם השתקתם של מעשים אלה. בעיקר אמורים הדברים במחקריו של בני מוריס על גירוש התושבים הערבים ומחיקת כפריהם - הכל בניגוד להיסטוריה הרשמית של ישראל. עם פתיחת מסמכים בני שלושים שנה מגנזך המדינה גברה הנטייה לראות באור חדש את הגרסאות הרשמיות של מלחמת העצמאות, של המגעים הראשונים עם מדינות ערב ושל הפקעת הקרקעות בשנים שלאחר הקמת המדינה.

במלים אחרות, יש לפנינו ניסיון לעשות הערכה מחודשת של אירועי עבר, על סמך עובדות חדשות ופרשנויות מעודכנות מהסוג הרוויזיוניסטי המוכר. הדבר דומה לפרשנות האמריקאית החדשה של המלחמה הקרה בשנות השבעים והשמונים - פרשנות שהיא עצמה עברה שינוי עקב התמוטטות ברית המועצות ופתיחת ארכיוניה.

אמיתות קשות : על עצם ניסיון זה ועל חשיבותו איני חולק. ישראל חזקה דיה כדי להרשות לעצמה חקר של עבר קרוב, גם אם הוא חושף אמיתות קשות, גם אם אין שום סימן לתהליך מסוג זה בצד הערבי - לא פתיחת ארכיונים, ולא הערכה מחדש. בישראל לא דרוש שום אומץ לב ציבורי כדי לעשות זאת. בעידן של ניתוץ מיתוסים, דרוש אומץ לב מהופך: לומר, בקול רם, כי היו ביצות בעמק; כי היהודים שבו לארץ ענייה ודלת אוכלוסין; כי היו מעשי רצח וטבח ביהודים, וכי במלחמת העצמאות אכן עמד היישוב היהודי בודד במערכה, חסר נשק ראוי לשמו נגד צבאות ערבים פולשים, ממושמעים ומצוידים היטב; כי ישראל קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם, ואילו הערבים דחו אותה ופלשו לארץ ישראל כדי לחסל את היישוב היהודי - דבר שיצר מצוקה פלשתינית קשה ומכאיבה.

אך לעצם הבדיקה-מחדש איני יכול להתנגד. לכל מתבונן רגיש ברור כי אכן היה צד שני; כי היה סבל פלשתיני; כי בצד עזיבה רצונית היה גם גירוש תושבים ערבים במלחמה, וגרוע מכל - גם לאחר שזו נסתיימה בניצחון. ברור כי היו גם מעשי אכזריות וטבח בתושבים ערבים במלחמת העצמאות; כי במיוחד בשנות החמישים, נהגה המדינה בחוסר צדק ובחוסר שכל - שניהם משוועים - בהנהיגה ממשל צבאי באזורים ערבים, בהפקיעה קרקעות באופן מאסיווי ובגרימת הפליה. על היקפם של כל אלה יש גם חילוקי דעות. תמונת הגירוש שנויה במחלוקת עובדתית ובהערכה פרשנית. כנגד קביעותיו העובדתיות של בני מוריס, התייצבו גם עדי ראייה, כמו משה צחר, ראש עיריית טבריה באותם ימים, והיסטוריונים כמו שבתי טבת. הטיעון הקובע, שעל פי המסמכים ישראל היתה חזקה יותר מצבאות ערב המשוריינים הפולשים ללבה, לא היה ידוע למגיני נגבה, לפורצי הדרך לירושלים ולאנשי דגניה שעצרו את השריון הסורי בחדר ביתם. (המתודולוגיה של הפוסט-ציונים משתנה כאשר מדובר בתקיפת ישראל. לגביה, אין בחינה יחסית-סובייקטיווית של הנרטיב הישראלי, שעל פיו מלחמת תש"ח היתה מלחמת מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים, שגבתה מחיר דמים קשה מנשוא. כאן, לפתע, אין נרטיבים - רק מסמכים ונתונים יבשים). אך כאמור, אין כל ספק שגם בצד הישראלי לא היה כולם בני אור, וכי נעשו עוולות רבות וכואבות במלחמת השחרור ובעקבותיה.

הוויכוח עם הפוסט-ציונים אינו נסוב על עניין זה. רבים מאתנו עסקו בנושאים אלה ודרשו תיקון עוול עוד לפני שהפוסט-ציונים החלו מפנים אצבעם המאשימה. העובדה כי בני מוריס חשף עובדות נוספות, מרות וקשות, אינה נזקפת בעיני לגנותו אלא לזכותו - בתנאי שהעובדות מושתתות ומוכחות כדבעי.

קסמו של הנראטיב : הוויכוח הוא על הפרשנות הנלווית לגילויים אלה, לפיהן מעשים אלה מוכיחים כי ישראל נולדה בחטא, וכי משום כך הציונות - תמיד כשלה והגיעה העת לזנוח אותה. מלחמות, ולא כל שכן מלחמות מסוג זה, הן אכזריות, ועדיין אין אנו מכירים לידת מדינות חדשות במלחמה שאינן מלוות בתופעות מהסוג שישראל ידעה בראשיתה. על פי המבחנים החמורים שמציבים הפוסט-ציונים לישראל, אין מדינה - ודאי לא כל מדינות העולם החדש - הזכאית להיות נקייה מעונש על לידתה בקלון ובעושק.

אך הנרטיב הפוסט-ציוני לקוי גם מבחינה נוספת. תחת מסווה של אימוץ הנרטיב הפלשתיני מושמט כל אזכור שאינו נוח לפלשתינים: לא מוזכרות פרעות הערבים ביהודים - כולל מעשי טבח כמו זה שבוצע בתרפ"ט בתושבים השלווים חסרי ההגנה של חברון; לא מוזכר שיתוף הפעולה הרצחני של חאג' אמין אל חוסייני עם היטלר, לא דברי ההסתה הגזעניים מרדיו ברלין שקראו לרצח ולהשמדת יהודי ארץ ישראל ולא החרם הערבי המוחלט על כל משא ומתן עם ישראל.

אין עובדות שאינן נוחות מבחינת הנרטיב - זו היא מלת הקסם האמורה לשתק על מענה רציונלי ישראלי. הגענו אפוא לגרסה השלישית של הביקורת, ההופכת מפוסט לאנטי-ציונית: חד-צדדיות האוחזת בכל תכסיס כדי להציג את הציונות ואת ישראל כמוכתמות מלידתן. בכך מתגדרים המרצים הצעירים - "החדשים והביקורתיים". אין הם מתעניינים בחשיפת עוולות עבר ותיקונם בהווה, אלא בהתקפה חזיתית על עצם מהותו וזכות קיומו של בית לאומי לעם היהודי.

כך נהפכת המתקפה הפוסט-ציונית לתעמולה אנטי-ציונית, והיא מייצגת השקפת עולם אידיאולוגית ולא מחקר אקדמי, ביקורתי ככל שיהיה. אין מדובר בהיסטוריה חדשה, אלא בתעמולה ישנה, ובעניין זה אין לך עדות נאמנה יותר מאשר מאמרו של אילן פפה, "ביקורת פוסט-ציונית על ישראל והפלשתינאים", שהתפרסם באחרונה בביטאון העיונים הפלשתיניים. פפה מסביר שהמתקפה הפוסט-ציונית הצליחה - לפחות בעולם האקדמי - לזעזע מוסכמות. אך הוא קובל על כך כי קשה יותר להחדיר את הוויכוח על מהות הציונות, בניגוד לדיון על עיוותיה ועוולותיה. עם זאת הוא מציין, כי "רק כאשר האקדמאים אימצו לעצמם עמדות אנטי-ציוניות, כמו אלה שבהן החזיקה במשך שנים המפלגה הקומוניסטית בישראל, אירעו שינויים מהותיים בדרך בה ראו ישראלים את 'הערבים' או את 'הפלשתינאים' או, לאמיתו - של דבר, את כל המפעל הציוני". למרות התקפותיו של פפה על "שלום עכשיו", על שלא נרתמה לעגלתו ולעגלת חבריו, הוא מתנחם במחמאה מוזרה לעיתונות הישראלית, שלמרות שמרנותה הציונית - "היא הביאה לידיעת הציבור את הטיעון הפוסט-ציוני, ובדרך זו תרמה לשקיעת המיתוס הציוני לא פחות מאשר העמיתים האנטי-ציוניים בתוך ומחוץ לאקדמיה המקומית".

זו לא היסטוריה חדשה אלא טענה ישנה ביותר. המפלגה הקומוניסטית הישראלית לא המציאה אותה אלא קיבלה אותה בהוראה ישירה מברית המועצות, שבתקופת לנין וסטלין שללה את זכותו של העם היהודי למדינה משלו, בטיעון שעצם קיומו הוא המצאה ציונית. ויכוח זה מחזיר אותנו לא רק לברית המועצות אלא לוויכוחים האידיאולוגים של המאה ה-19, שקדמו להקמת התנועה הציונית וליוו אותה, גם בתוך העולם היהודי, עד שהונחתה מכת הרצח התעשייתי על יהדות אירופה והוקמה מדינת היהודים.

ההיסטוריונים והסוציולוגים "החדשים", הרואים בלאומיות היהודית פטנט ציוני מלאכותי, אינם מחדשים דבר זולת זאת: בעולם שלאחר השואה ושלאחר התפרקות ברית המועצות הם בין היחידים המשמיעים טענה זו, והם עושים זאת בעוצמה מילולית העומדת ביחס הפוך לכוח נימוקיהם.

קשה להתווכח עם ההיסטוריונים החדשים, וכמעט בלתי אפשרי להתדיין עם הסוציולוגים הביקורתיים - אלה שכל דבר מזכיר להם מניפולציה של אליטות - שכן הם קובעים את כללי המשחק. הם קובעים מהו הנרטיב - אותה מלה האמורה להעביר צמרמורת בקרב מי שלא שפר חלקו ואינו בן בית בפוסט-מודרניות, והם גם קובעים מה נכנס ומה מוצא ממנו. לעתים העובדות חשובות - בעיקר כאשר הן משמשות אותם בכתישת "המיתוס הציוני" - ולעתים אין להן כל משמעות והן עצמות נכתשות בעולם היחסיות הדה-קונסטרוקטיוויסטית. הם מגדפים את ההיסטוריונים והסוציולוגים שקדמו להם ומציגים אותם כאקדמאים ציונים מגויסים: את חוקרי השואה, יהודה באואר וישראל גוטמן, הם תוקפים במיוחד על אשר העזו להפריך את טיעונו של יוסף גרודז'ינסקי על "ציוניזציה" של השואה" - ביטוי נתעב, חולני במיוחד, שאילו נכתב על ידי זרים היה מקומם בצדק כל אדם נאור. הם עצמם לא סתם מגויסים, אלא משכפלים אחד את השני, מבקרים בהתפעלות איש את כתבי רעהו ומי שמעז לחלוק עליהם מולקה בטוריהם העיתונאיים.

אחד העיסוקים החביבים עליהם היא האנלוגיה: יום העצמאות הוא כמו חג העשורה השיעי באיראן - חג שכולו סגפנות, הצלפה עצמית ושנאה. הציונים הם כמו הבורים בדרום אפריקה - אף פעם לא ניו-זילנד - וכך גם יסתיים מפעלם, שכן כידוע ההולנדים, לפני הגיעם לדרום אפריקה, התפללו מאז ומתמיד "לשנה הבאה בפרטוריה" והעלו את קייפטאון על ראש שמחתם. ומי בכלל יכול לפקפק בכך שהציונות היא קולוניאליסטית? עובדה היא שהרצל קרא לבנק הציוני TRUST JEWISH COLONIAL.

העתקת מושגים של תקופה אחת לתקופה שונה לחלוטין היא שגיאה נפוצה בין קטינים אקדמיים. על פי אנלוגיות פרימיטיוויות אלה צריך לאסור על הצגת "חליל הקסם" - אופרה שונאת נשים ושחורים; להחליף את שמה של בירת ארצות הברית המנציחה זכרו של בעל עבדים, ולהחרים את וינסטון צ'רצ'יל, איפריאליסט חסר תקנה שדיבר במונחים של THIS PROUD RACE. אך כאשר האנלוגיה היא לגיטימית, היא נדחית על ידם אם אין היא משרתת את מטרתם: מדוע מגיעה זכות שיבה לצאצאים של פליטי מלחמת תש"ח, שחלקם עזב, חלקם גורש - ואין מגיעה זכות זו לגרמנים הסודטים שגורשו כולם מחלקי צ'כיה לאחר סיום המלחמה, תוך ביזה, אונס ורצח, שעל כולם הוציא הנשיא צו חנינה, וזאת רק בשל אחריותם הקולקטיווית לפשעי גרמניה? מדוע אין זכות שיבה למיליוני הפליטים המוסלמים שברחו-גורשו מהודו בתש"ח שלה? מדוע? משום שלהם אין זכות לנרטיב - אם עוד פעם אחת אזדקק למלה זו, אצרח! - משלהם, וזכות זו שמורה רק לפלשתינאים?

הציונות ההרצליאנית נולדה כקילוח דקיק בין זרמים היסטוריים אדירי כוח. רק כמה ימים מפרידים בין הצהרת בלפור למהפכת אוקטובר. המהפכה נכשלה. הציונות הצליחה. עתה, בשיא הצלחתה, אורבת לה סכנה גדולה. במאבק זה על נשמת הציונות מזנבים הפוסט והאנטי-ציונים במאבקו של אותו מחנה שהתחיל להוציא אותנו ממלחמה לשלום, שלום שיהיה ניצחונה הסופי של אותה תנועה קטנה שהחלה בבזל, לפני 100 שנה.