הארץ, 22/06/1999

מדוע החלו, ברבע האחרון של המאה הזאת, ילדים לרצוח ילדים? מדוע קנטור וריב בין נערים - שבתקופות קודמות היו מסתיימים במכות - נהפכים עילות לרצח אכזרי? מה קרה כאן שלא קרה בעבר? ברור ומובן מאליו, כי אין שום גורם אחד בלעדי המסביר את התפנית הזאת, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעלייה התלולה בפשיעת נערים באה במקביל לחשיפה הגדולה לאלימות רצחנית מעל מסכי הקולנוע והטלוויזיה - שאליהם מצטרף בימים אלה מסך המחשב.

ים של הוכחות סטטיסטיות ופרגמטיות מצביע על הקשר בין השניים. בעדותו בפני ועדת הסנאט האמריקאי בשנת 1992 אמר ד"ר ליאונרד ארון, נציג האגודה הפסיכולוגית האמריקאית: "אין עוד ספק בכך, שחשיפה גדולה לאלימות טלוויזיונית היא אחת הסיבות להתנהגות תוקפנית, פשיעה ואלימות בחברה... אלימות טלוויזיונית משפיעה על צעירים מכל הגילים, משני המינים, בכל הרמות הסוציו-אקונומיות ובכל רמות האינטליגנציה. ההשפעה אינה מוגבלת לילדים בעלי נטייה לתוקפנות ולא מצטמצמת לארה"ב בלבד. אי אפשר עוד להתעלם מהעובדה, שאנו מקבלים אותו ממצא על היחס שבין אלימות טלוויזיונית לתוקפנות אצל ילדים ממחקרים שונים, ממדינות שונות".  

דברים אלה נכונים שבעתיים בקשר לאלימות בקולנוע, שם הריסון העצמי נמוך יותר והרצחנות הבידורית באה לידי ביטוי לא רק בסרטים מסוג ב', אלא גם בסרטי איכות. מאז "בוני וקלייד", עבור בסרטים של סם פקינפה ומרטין סקורסזה, ועד לבריאן דה פלמה וקוונטין טרנטינו, הרצח מוצג כחוויה קולנועית ניטרלית, בלא שיפוט מוסרי, בלא טוב ורע, בלא חטא ועונש. אילו היה רסקולניקוב גיבור סרט פוסט-מודרני, היה רצח הקשישה מצולם בפירוט מצמרר, והוא היה עולה על רכבת לסיביר - אם בכלל היה נתפס - חיוך על שפתיו, מלווה עדת מעריצים.

אפילו סרטים האמורים למחות נגד אלימות רצחנית פועלים בכיוון ההפוך. בסרטו של אוליבר סטון "רוצחים מבטן ומלידה" הגיבורים הם צמד אוהבים, הרוצחים כל מי שנקרה בדרכם. מראיין בטלוויזיה מארח אותם בתוכניתו, ועקב הפגנת הזדהות מחוץ לבית המשפט - "רצח גם אותי", אומר אחד השלטים - הרוצחים מופיעים על כל שערי השבועונים החשובים. המפגינים, כך רומז הסרט, אינם מבינים מהי משמעות הרצח - לקורבן, למשפחתו, למשפחות הרוצחים - ורואים רק את השתקפותו ביריד ההבלים הטלוויזיוני. אך גם צופי הסרט אינם רואים את המשמעות האמיתית של רצח, אלא רק את השתקפותו הבידורית. הממונה על בריאות הציבור לשעבר של ארה"ב, אוורט קופ, עמד על כך באומרו: "העולם האמיתי של האלימות הוא סיוט, שהקורבן עלול לא להתעורר ממנו לעולם... אך על המסך אחד יתקוף מישהו ויימלט, ובתוך שניות הקורבן מתאושש ורודף אחריו. עולם הרפואה של חדר החירום אינו חודר כלל אל המסך".

אלימות על המסך מעבירה מסר כפול: ראשית, היא מלמדת ומדריכה כיצד לנהוג בתוקפנות ובאלימות; שנית, היא מורידה את סף ההתנגדות הנורמטיווית לאלימות - שאותה מנסים החברה, ההורים ובית הספר להקנות - ומחלישה את הבלמים העוצרים אותה. היא גם מפחידה את הצופה בגיל הרך ומציגה בפניו עולם קשוח ואכזר, שעמו יש להתמודד באמצעות אלימות נגדית.

מדוע לא היתה השפעה דומה לאלימות הגלומה בספרים ומחזות בתקופות קודמות? מהרבה סיבות: המסך נגיש לכל, הספר והבמה חשופים לקהל מצומצם. המסך מסוגל להראות אלימות בצורה גרפית קיצונית. הספר והתיאטרון - לא. אך העיקר הוא בהבדל הערכי: מעל המסך המודרני, בניגוד לקולנוע הישן, נראית האלימות הרצחנית כחלק משגרה שאין בצדה אפילו חמלה על הנרצחים. כאשר "המלט" מסתיים בהרג המוני, הצופה יודע מי הרוצח שהחל במסכת הטרגית הזאת ומרגיש צער עמוק על כל קורבנותיה. כאשר הסרט "החיים על פי אגפא" מסתיים בקבוצת חיילים הרוצחים את כל באי הבר, אין בצדו של רצח זה לא שכר, לא עונש, לא עילה, וגם לא חמלה. הרגיזו את החבר'ה, והם "ריססו" את יושבי הבר. אז מה?

כיצד איפוא אפשר לכפור, גם בישראל, בתוצאה ההרסנית של אלימות על המסך ובקשר הקיים בינה לבין נערים הרוצחים נערים? האם אין לטלוויזיה השפעה על התנהגות הצופים? שאלו את המפרסמים וישיבו לכם. האם המסך האלים משחרר יצרים של תוקפנות חבויה, על פי התיאוריה של קתרזיס המפרק מתח? היום, אפילו כסילים פוסט-מודרניים אינם מעזים לטעון זאת. האם אפשר בכלל לדון באלימות בישראל בלי לעסוק ברצחנות הבדרנית הנשקפת אלינו ממסכים קטלניים? עובדה שאפשר: הרי כל רצח וכל מעשה אלימות מתחיל בשאלה "היכן משרד החינוך?" ונגמר בהטחת האשמות בציבור המורים.