הארץ, 11/06/1996

דווקא מי שמאמין במשק חופשי חייב לתמוך במערכת חינוך ציבורית. ישראל של היום חייבת להקטין פערים - בעיקר נוכח ממדיה של ההצבעה העדתית בבחירות לכנסת. כתבה ראשונה

מעולם לא עלה נושא החינוך לתודעה הפוליטית כפי שעלה בבחירות האחרונות, אך בתעמולה לא עולות הבעיות האמיתיות. עתה, כאשר שוקטת הסערה, אך לא סערת הרוחות, אפשר לעשות חשבון ביניים קטן של מדיניות החינוך הראויה לישראל בשנים הבאות.
 

הדיון הציבורי על מערכת החינוך טושטש לא מעט עקב ויכוחים על נושאים בעלי מטען פוליטי: יום חינוך ארוך, תשלומי הורים, גודל הכיתה - כולם נושאים חשובים כשלעצמם, כולם כרוכים במגבלות תקציביות, וכולם אינם נוגעים בעיקרי המדיניות החינוכית.

גם בנושא עקרוני יותר - האינטגרציה וחופש הבחירה - הדיון הוא שטחי וצעקני. הרפורמה שהביאה להקמת חטיבות הביניים מזוהה עם אינטגרציה (לא נכון: מדיניות המשרד היא להנהיג חטיבות ביניים גם במקומות שבהם קיימת אינטגרציה בבית הספר היסודי), ושתיהן מזוהות עם צמצום פערים (לא בהכרח נכון: בנסיבות מסוימות, כמו בתל אביב, אינטגרציה כפויה ולא מושכלת, כפי שהיתה בעבר, מרחיבה פערים).

בעולם המערבי כולו נושא המדיניות החינוכית שנוי במחלוקת. כיוון שבעת החדשה נפתחה מערכת החינוך לפני כולם והוכרזה כחובה, היא עלתה בדרך הטבע על סדר היום הפוליטי. יתר על כן, בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר בימינו, לקראת סיום המאה, הוכרה חשיבותו של החינוך כמכשיר לאומי רב עוצמה.

על בית הספר מוטל התפקיד המשולש המסורתי: הקניה של מיומנויות יסוד ושל נורמות התנהגות והטמעת ידע. אך ככל שכלכלת השוק התבססה יותר על הון אנושי ועל יזמות; ככל שפחתה חשיבותם של חומרי הגלם וקווי הייצור ההמוניים; וככל שהתחדשה חשיבותו של האדם החושב, והפועל הפשוט פינה מקומו לטכנולוג מיומן - כך הוכרה חשיבותה של מערכת ההשכלה כיצרנית של עושר ושגשוג.

ההשקעה בחינוך, ב"הון אנושי", כמאמר הביטוי האופנתי, הפכה להיות עניין בעל חשיבות לאומית, שכן בה טמון המפתח לתחרות על מעמדה הכלכלי של המדינה. הורדת חומות המכס, נדידת המוחות, פיתוח אמצעי התקשורת האלקטרונית - כל אלה תרמו להכרה שכוחה של המדינה טמון לא במרבצים תת-קרקעיים אלא במכלול המיומנויות, הכישורים והכישרונות שניתן "להפיק" בעזרת בתי האולפנה שלה.

דברים אלה יפים שבעתיים למדינות שאין בהן נתונים טבעיים לצמיחה, ושבהן מתבססים הייצור והיצוא על ידע ועל חדשנות מדעית וטכנולוגית - כמו בישראל. קיימת מחלוקת על מידת הקשר שבין שיעורי הלמידה לבין קצב הצמיחה, וברור שאלה כשלעצמם אינם קובעים את עושר העמים בנוסחו המודרני: בשווייץ, אחת המדינות העשירות בעולם, שיעורי הזכאות לבגרות ומספר הלומדים באוניברסיטאות הוא נמוך להפליא ומגיע למחציתו של השיעור הישראלי; בברית המועצות לשעבר, מערכת החינוך הכמעט אוניוורסלית לא הועילה כאשר קרס משק מדכא-יוזמה, שבו שלטה לא היד הנעלמה, אלא היד המאיימת.

אכן, אין קשר מלא, אך ההיסטוריה הכלכלית של "הנמרים" במזרח אסיה ושל מדינות המערב הדמוקרטי בעת החדשה - כולל זו של ישראל - מצביעה על הקשר החיובי שבין השקעות בחינוך לבין גידול בתוצר, כאשר התנאים האחרים שווים בעיקרם.

גם נתוני האבטלה של שנות השמונים והתשעים, במדינות המערב כבישראל, מצביעים על כך: רוב המובטלים הם עובדי צווארון כחול, חסרי השכלה מלאה. ולמרות שבשנים האחרונות התפשטה האבטלה באירופה והיכתה גם בשכבת בעלי ההשכלה - במיוחד במדינות כמו צרפת שפתחו את שערי האוניברסיטאות למעשה לכל דורש - עדיין גדולים סיכויו של המשכיל למצוא עבודה מסיכויו של העובד הפשוט, שהשכלתו לקויה. דברים אלה באים לידי ביטוי גם בישראל, בעיקר בעונות הצמיחה הגדולה של השנים האחרונות, אך גם בתקופות פחות טובות. החינוך, אם כן, אינו עניין סטאטי של העברת מיומנויות וידע, אלא המנוע של העוצמה הכלכלית, הקטר המושך אחריו את קרונות המשק. הכרה זו הולידה מעורבות חסרת תקדים של הדרג הפוליטי בתחומים שבעבר היו מסורים, כל כולם, לדרגים המקצועיים של מערכת החינוך.

שתי דוגמאות ממחישות זאת: ממשלת צרפת, עוד בימים ששלטה שם המפלגה הסוציאליסטית, קבעה את שיעורם העתידי של מקבלי תעודת הבגרות וקבעה כי לקראת סוף המאה צריך שיעור זה לעמוד על 80% מכלל השנתון. בעת ובעונה אחת, הרחיבה את הקטגוריות של בחינות אלה, יצרה מעמד של תעודת בגרות טכנולוגית וקבעה כי כל המחזיק בתעודה זכאי ללמוד באוניברסיטה. ממשלת בריטניה, תחת הנהגתה של מרגט תאצ'ר, ביצעה רפורמות מקיפות במערכת ההשכלה הגבוהה ובין השאר קבעה, בחוק של הפרלמנט, כי כל המכללות שאינן אוניברסיטאות יהיו לאוניברסיטאות לכל תכלית ועניין.

גם בישראל גברה, בשנים האחרונות, מעורבות הכנסת וועדת החינוך והתרבות שלה, ונושאי החינוך הפכו להיות עילה לדיונים והצעות חוק רבות. מעולם לא היו נושאי חינוך כה שזורים בהוויה הפוליטית. יתר על כן, בחברות הטרוגניות - ומי הטרוגני יותר מהחברה הישראלית על מרכיביה הדתיים והעדתיים - נתפסת מערכת החינוך לא רק כקטר כלכלי, אלא גם כמוביל חברתי ומכשיר עיקרי ויעיל יותר מתשלומי העברה וסעד לגישור על פני פערים חברתיים וכלכליים.

אמונה זו, בטיבו של החינוך כסוכן שינוי עיקרי, להטה בשנות השישים והשבעים בארצות הברית, שם שימשה האינטגרציה הכפויה מכשיר משפטי עיקרי לביטול ההפרדה הגזענית במדינות הדרום. האמונה התמה הזאת, כי די בלימודים יחדיו ובצורות שונות של אפליה מתקנת ופעולה חיובית Action)@\{ { (Afirmative@\{\ פינתה מקומה בשנות השמונים והתשעים לספקנות מסוימת, ואף לתחייתה של השקפה התולה את עיקרי ההבדלים בין משיגים לתת-משיגים לא בהעדר הזדמנות שווה אלא בהבדלים במעמד המשפחה או העדר משפחה, וגורמים אחרים, שלמערכת החינוך הפורמלית אין שליטה עליהם.

גם בישראל נסתמנה אכזבה מסוימת מתוצאותיה של מדיניות האינטגרציה באמצעות חיוב רישום לחטיבות הביניים, ואכזבה זו באה לידי ביטוי בטענה שגורה ומוטעית, כי "האינטגרציה נכשלה". אך בנפרד מהוויכוח על הרפורמה והאינטגרציה, יש בישראל כמעט הסכמה לאומית על יכולתה וחובתה של מערכת החינוך לצמצם, באופן הדרגתי אך משמעותי, את הפערים העיקריים: בין יוצאי מזרח למערב ובין יהודים לערבים.  

צמצום הפערים החברתיים מקבל משנה חשיבות נוכח תוצאות הבחירות לכנסת. ממדיה של ההצבעה העדתית הדהימו את הציבור. תוצאות אלה עוד יוכיחו כי לסגירת שערי ההשכלה הגבוהה בעבר, בפני רוב רובו של ציבור עדות המזרח, תוצאות הרות אסון גם במישור הפוליטי. שוויון בהשכלה גבוהה מבטל את תחושת הניכור והבידוד של בני השכבות החלשות יותר. מי שתמך במצב הקודם, בשמה של איכות מזויפת, לא הבין כי למדיניות זו יש גם תוצאה פוליטית קשה לגבי החברה הישראלית.

ההכרה במטרה החברתית של החינוך משותפת לשני צדי המתרס הפוליטי. לא פעם אני נשאל כיצד אדם כמוני, התומך במשק תחרותי ובהפרטת מפעלי ממשלה, מתנגד להקמת בתי ספר פרטיים ולזכות בחירה חופשית ובלתי מבוקרת של הורים, ורואה בקיומה של מערכת החינוך הציבורית נכס והישג לישראל.

התשובה לכך כרוכה באמת פשוטה: דווקא מי שמאמין במשק החופשי והיזמי, דווקא מי שדוגל בתחרות כמסד שעליו ניתן לבנות את חברת השפע, חייב לתמוך במתן "זכות כניסה" שוויונית לישראל של היום - ישראל הסגורה פחות, הפתוחה יותר, החייבת להקטין פערים כדי למלא את שליחותה הציונית והאנושית. דווקא משום אמונתי בחרות היזמית והעסקית, עלי לתמוך במערכת חינוך ציבורית, המאפשרת גם חוויית חינוך משותפת וגם תוכניות תמיכה והתערבות לקבוצות חלשות באוכלוסייה - כל הדברים שמערכת חינוך פרטית ואליטיסטית שוללת מעצם טיבה.