הארץ, 18/11/1999

כל כך התרגלנו לכך, שלא שמנו לב למשמעות התופעה: באירופה המערבית מתחזק כוחן של מפלגות ימניות קיצוניות, והמאפיין את כולן - שהן טוענות בתוקף שהן אינן אנטישמיות ומבקשות את קרבת ישראל. ירג היידר, מנהיג מפלגת החירות האוסטרית, אפילו שלח לישראל את נציגו היהודי בפרלמנט האירופי, הופיע בטלוויזיה הישראלית וטען בתוקף כי אין לייחס לו עמדות אנטישמיות, וכי לא נתפש - וזה נכון - בשום התבטאות נגד יהודים. לעומתם, טוענת ישראל: איננו מקבלים את הכחשותיכם, בתוך תוככם אתם אנטישמים.

אילו היו קמים מקברם דורות היהודים, שמתו, או נרצחו, במאה הזאת, הם לא היו מאמינים: בזמנם זה היה הפוך: מסוף המאה ה-19 קמו בלב אירופה מאות מפלגות אנטישמיות מוצהרות, והיו אלה דווקא היהודים שניסו להמעיט במשמעות הצהרותיהן ולהרגיע את עצמם ואת האחרים, כי מה שנראה כלפי חוץ כשנאת יהודים רצחנית, אינו אלא טקטיקת בחירות.  

העולם התהפך, ולא רק בגלל השואה. שכן גם לאחר שהתגלה מלוא ההיקף של השמדת היהודים היה אפשר למצוא - למשל, בעיתונות הצרפתית הלאומנית - התקפות אנטישמיות גלויות; ובברית המועצות, גם לאחר מותו של רוצח העמים יוסף סטאלין, השתוללה הסתה אנטי יהודית - לפעמים גלויה, לפעמים מוסווית. מה קרה איפוא? מדוע שולח היידר את חברו היהודי להסביר שאינו שונא יהודים? בשל שתי סיבות: המערב עבר תהליך של דמוקרטיזציה והומניזציה השוללות כל גילוי של גזענות. אבל קרה עוד דבר: קמה מדינת ישראל, ולעמדתה יש משקל ויש חשיבות. לישראל יש מבחינה זו תפקיד כפול: גם לשמש מקלט ליהודים, גם להגן על יהודים שאינם רוצים במקלט זה.

העובדה שהיידר שלח נציג יהודי למדינת היהודים כדי להוכיח שאינו שונא יהודים היא אולי ההוכחה הדרמטית ביותר לניצחון הציונות - הוכחה אילמת, אך משמעותית ביותר.

אם כך, מדוע אנו, ולא רק אנו, חושדים במפלגתו של היידר ודומיה באנטישמיות? בכל מדינות אירופה, למעט אנגליה, קמו והתחזקו מפלגות ימין ואף אחת מהן לא הצהירה שהיא אנטישמית. אבל אנו חושדים בהן בכך משום שזה אופייה של שנאת זרים - גם אם מדובר בזרים שהם מוסלמים - שהיא קרובת משפחה של שנאת היהודים. מדוע? משום שלמרות התערותם המדהימה של יהודים בחברות המערביות, תמיד נשאר גרעין קטן של חשדנות הדדית: היהודים חושדים שהם לא מתקבלים כשוויים, והלא-יהודים חושדים שלמרות ההתערות הם בכל זאת קצת שונים.

המשורר זיגפריד ששון נולד וגדל כנוצרי-אנגלי לכל דבר, וספריו ושיריו - בעיקר האוטוביוגרפיה "זיכרונות של צייד שועלים", וגם זיכרונותיו ושיריו כקצין במלחמת העולם הראשונה - נחשבים בצדק כתמציתיות האנגליות למרות שם משפחתו היהודי-הספרדי; כל חבריו היו נוצרים למהדרין, ואף על פי כן גם הוא, בערוב ימיו, מתוודה בפני ידיד באומרו "השד שבי הוא יהודי". והליידי אוטולין מורל מחוג בלומסברי כינתה אותו ואת הצייר מארק גרטלר - "שני היהודים שלי".

גם דוגמאות עכשוויות יש בשפע: רמון ארון, צרפתי בכל רמ"ח איבריו, שומע את ידידו דה גול מדבר על היהודים כעל עם שתלטן, ולפתע השד היהודי שבו מתעורר במחאה צורבת; השד שבתוך איגנץ בוביס מתעורר ערב מותו ומבקש להיקבר במדינה היהודית. "השד שבפנים הוא יהודי" (או אנטי-יהודי) - זה פשר הסוד הגדול, והשד הזה אינו ניתן לשכנוע לא בהיגיון ולא בתוכחה.

אין לנו הסבר מדעי לא להישרדות היהודית, לא לזרותם של היהודים ולא לשנאה מטרפת הדעת אליהם. אנו רק יודעים דבר אחד: אי אפשר לעסוק בהיסטוריה יהודית או ישראלית בלי להידרש לעניין זה ובלי לעמוד על חשיבותה של ישראל כמדינה יהודית, גם בהיבט זה של יחסי יהודים-נוצרים. מי שאינו נדרש לכך אינו ראוי לשם היסטוריון - לא ישן ולא חדש.