הארץ, 26/01/1999

את השאלה הפוליטית החשובה ביותר, לטווח ארוך, אי אפשר למצוא בכותרות העיתונים. זו שאלה פשוטה: האם הרחבת ההשכלה תשנה את דפוסי ההצבעה ואת היחס למשטר הדמוקרטי? האם יש בכוחו של החינוך לגשר על שסעים עמוקים בחברה הישראלית? אנו יודעים, מניסיונם של אחרים וגם מניסיוננו שלנו, כי הרחבת מעגל בעלי ההשכלה - ובעיקר ההשכלה הגבוהה - מרבה שגשוג ומצמצמת פערי הכנסה. אך האם היא משנה גם דפוסי חשיבה פוליטית?

מי שבודק את דפוסי ההצבעה ואת היחס לערכים דמוקרטיים נוכח לדעת, כי הם מוכתבים על ידי כמה גורמים קבועים מראש. ספרם של הפרופסורים יוחנן פרס ואפרים יער, "בין הסכמה למחלוקת", סוקר גורמים אלה לאורו של מחקר שנערך בשנים 95-'91' ומגדיר היטב את קווי הגבול של המחלוקת. בראש עומד המשתנה הדתי/החילוני. השייכות הזאת קובעת עמדות כלפי הדמוקרטיה והשלום יותר מכל שייכות אחרת: "שיעור המעדיפים דמוקרטיה על פני ערכים לאומיים נע מ-10% בקרב החרדים ל-71% בקרב החילונים". אלה הם, בקירוב, גם שיעורי החלוקה לבעלי עמדות יוניות ונציות בקרב ציבורים אלה.  

המשתנה של השכלה - למעט השכלה דתית - משפיע ביותר גם על עמדות מתונות בנושא השלום והביטחון. אבחנה זו תקפה גם לציבור המסורתי - השומר על מסורת אם כי אינו מגדיר את עצמו כדתי: בקרב אלה שלמדו פחות מ-12 שנות לימוד רק 14% הם בעלי עמדות יוניות, אך בקרב מסורתיים בעלי השכלה על-תיכונית השיעור עולה ל-32% - יותר מפי שניים. סקרים אלה, ורבים כמותם, מובילים למסקנות ברורות. כותבים פרס ויער: "ברוב רובם של מגזרי האוכלוסייה, השפעותיה של ההשכלה הן בכיוון של מחויבות לדמוקרטיה ובמגמה של מתינות מדינית".

על פי סקר שעשה מכון דחף שבהנהלת מינה צמח, מהשבוע שעבר - 53% מקרב בוגרי האוניברסיטאות תומכים באהוד ברק, ואילו בנתניהו תומכים רק 42%. המצב מתהפך כאשר מדובר בבעלי השכלה תיכונית בלבד, ואצל אלה שאין להם אפילו השכלה תיכונית היחס הוא 51:33 לטובת נתניהו (כל הנתונים האלה נאספו לפני כניסתו של יצחק מרדכי לזירה, אך הם נכונים באורח בסיסי גם היום).

האם פירוש הדבר שהרחבת ההשכלה - וההשכלה הגבוהה במיוחד - תשנה את דפוסי ההצבעה לכנסת? לכאורה, הדבר ברור. יש סיבה לכך, שהמשכילים יותר הם גם מתונים מדינית ודמוקרטים יותר. האינסטינקט והרגש מכתיבים יחס של איבה לאויב, והאויב הוא גם הערבי וגם הפלשתינאי. מי שמשליך עליך בקבוקי תבערה, מאיים לחסלך, גונב את מכוניתך, מסית נגד ישראל ונגד היהדות אינו ראוי לשום מחילה ואינו זכאי לשום פשרה. כך גוזר הרגש. באה החשיבה ופותחת לנו צוהר לעולם אחר - עולם של היגיון, של למידה מההיסטוריה של עמים אחרים, של חשיבה לטווחים ארוכים, והיא שקולה כנגד האינסטינקט והרגש.

המשכיל מתון יותר לא משום שהוא נולד כך, אלא משום שהיצר הטבעי מתאזן על ידי שיקולים רציונליים. משום כך ההבחנה העדתית בדפוסי ההצבעה אינה בהכרח נכונה. לנוכח קיומם של פערים בחינוך, הדומים מבחינת הכמות לפערי ההצבעה והשקפת העולם, אין לדעת מה היה קורה אילו שיעורי הלמידה וההשכלה הגבוהה היו שקולים בחלקיו השונים של הציבור החילוני והמסורתי - אשכנזים ומזרחים כאחד.

אכן זוהי שאלת השאלות. ניתן לטעון, כי הדגם "יותר השכלה פחות הקצנה" לא יפעל כאשר ההשכלה תתרחב ותגיע לפלחי אוכלוסייה שאינם נהנים ממנה היום. ייתכן שדפוסי החשיבה וההצבעה של חלקים בציבור מוטבעים כה עמוק בתודעתם, עד שהמשתנה של השכלה לא יטביע את חותמו.

טיעון זה לא נבדק, ולמען האמת גם קשה לבודקו. הרחבת ההשכלה הגבוהה - שלפי הנתונים היא שמשנה דפוסי חשיבה והצבעה - משדרת אותות מנוגדים: מצד אחד, התמתנו העמדות וגדלה התמיכה בנכונות לפשרה עם הפלשתינאים, בקרב הציבור הרחב; מצד אחר, התמתנות זו לא באה לידי ביטוי בדפוסי ההצבעה של הציבור המזרחי - החילוני והמסורתי.

מה עושים? חייבים לצאת מתוך הנחות עבודה סבירות ומציאותיות. ראשית, מצוות הרחבתה של ההשכלה הגבוהה נובעת מהצרכים החברתיים והכלכליים, ודי בכך כדי להצדיקה; שנית, יש דוגמאות מהשטח, המצביעות על כך שההשכלה הגבוהה אכן משנה עמדות, גם בקרב אלה שנטייתם "הטבעית" היתה להזדהות על ידי קיצוניות לאומנית; שלישית - והחשוב מכל - אין שום דרך אחרת שיש בה סיכוי לשינוי עמדות בשכבות רחבות של הציבור הישראלי זולת הרחבה מתמדת ושיטתית של הלימוד האקדמי.