דבריו של שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת תיאום הארגונים הכלכליים, בגנות הרגולציה המוגזמת בישראל, ואזהרתו כי היא עלולה לגרום נזק בל ישוער למשק הישראלי ולהביא עלינו אסון כלכלי, עוררו בי נשכחות. גם לי היה מפגש טראומטי עם רגולציה מוגזמת מסוג זה. היה זה בשנת 1984. מוניתי לשר התקשורת. מצב המשרד היה קטסטרופלי. אנשים המתינו שנים רבות לטלפון. לרשות השידור היה מונופול מוחלט, ובכל פעם שהיה סכסוך עם עובדי הטלפונים, שותקו גם כל שידורי הערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה (גם המשדרים היו בתחום מונופול משרד התקשורת).

גולדמן ביקש, במסגרת שדרוג הכפר, להקים תורן מרכזי לקליטת טלוויזיה, זאת במקום האנטנות הפרטיות המכערות את גגות הבתים. קראתי והשתכנעתי שהצדק עימו. מייד התברר לי שיש התנגדויות עזות לרעיון פשוט זה. משרד המשפטים התנגד בטענה כי זו פגיעה בלתי חוקית במונופול של רשות השידור, שכן מתורן מרכזי היה אפשר לשדר סרטים שיירכשו בחו"ל. 

 

תגובתי היתה שאם כך, זו תוצאה רצויה ביותר. נציגי המשרד אף נזקקו לאיום המקובל עליהם: "לא נגן עליך בבג"ץ". תשובתי היתה שאני דורש שלא יגנו עלי בבג"ץ. 

התנגדות משרד ראש הממשלה היתה בשל החשש שבכפרים הערביים יקלטו את שידורי מדינות ערב באמצעות התורן המרכזי. 

 

תגובתי לכך היתה שאין להם מושג קלוש, שכן כבר אז האזינו האזרחים הערבים לשידורים אלה. כל האיסור המוזר הזה היה המשך לרגולציה שמחקה שידורי צבע בטלוויזיה בעזרת מכשיר המחיקון, שעליו התגברו תושבי ישראל באמצעות האנטי־מחיקון - פרשה הזויה שהצעירים אינם מאמינים שאכן התרחשה. 

 

כששמעתי את טיב ההתנגדויות המוזרות לבקשתו של גולדמן, הפלטתי קללה והתיישבתי לכתוב, בכתב יד, בעזרת ידידי גדעון אביטל, היתר לבקשתו של גולדמן. חיש מהר ביקשו זאת גם רשויות מקומיות אחרות. לפתע, אפשר היה לקלוט - אז לא היו לוויינים - שידורים מהערוץ הירדני ומהערוץ הלבנוני. 

 

מונופול רשות השידור נשבר במכה אחת חדה. מכאן נסללה הדרך הבטוחה להקמת הערוץ השני והטלוויזיה בכבלים, שגם להם התנגד משרד המשפטים וגם לגביהם חזרה תביעתי שלא יגנו עלי בבג"ץ. תגובתי היתה העברת כמה חוקים בכנסת שהובילו להקמת תחנות רדיו מקומיות וכאמור הטלוויזיה בכבלים והערוץ השני, ואת הרגולציה הישנה פשוט זרקתי לפח.

 

המסמך האבוד