גלובס, 24.2.2010

הספר 'אירנופוביה' יוצא בעיתוי מושלם. המחבר, ד"ר חגי רם מאוניברסיטת בן-גוריון, טוען בו שהפוביה האנטי-אירנית של ישראל נובעת מבעיות פנימיות של החברה הישראלית; ישראל חייבת לעשות דמוניזציה לאירן כדי לזהותה עם המיעוטים המדוכאים של ישראל - החרדים והמזרחים. הצגת אירן כשטן, כסכנה חיצונית, מאפשרת לחוגים השליטים בישראל לצאת חוצץ נגד הסכנה הפנימית של "חוגים דמויי אירן הפוגעים בראייה העצמית של ישראל כחלק מהמערב". כרגיל בספרות האנטי-ישראלית, אין שום הוכחה לקביעה זו. הוא מסתמך - הפתעה! - על יוסי שריד שתקף את המתנחלים כ"חומניסטים". הוא גם מצטט התקפות נגד ש"ס כראייה לכך שישראל המציאה את האירנופוביה כדי לענות לסכנת "הזיהום הצפויה מהערכים החרדים-מזרחיים של ש"ס".

השקת הספר לוותה בראיון ארוך עם המחבר, בשידור חדשות CBS מחוף אל חוף, בו הוא טען, בין השאר, כי הסכנה האמיתית במזרח התיכון היא מה"בריון השכונתי", דהיינו מישראל.

העובדה החשובה ביותר היא שספר זה יצא בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. זוהי עוד הוכחה שאבדו כל קריטריונים אקדמיים כשמדובר בפרסומים אנטי-ישראלים.

דוגמה נוספת היא פרסום הספר "שאלת ציון" על ידי אוניברסיטת פרינסטון. הספר, שתורגם לאחרונה לעברית ומצוטט ב'אירנופוביה', נכתב על ידי ז'קלין רוז, פסיכואנליסטית המלמדת אנגלית באוניברסיטת המלכה מרי בלונדון. היא ידועה בשנאת ישראל וכתבה פעם שהמחבלים המתאבדים "יוצרים קשר אינטימי עם קורבנותיהם". הספר רווי טענות הקובעות שהציונות היא מחלת רוח. היא מוכיחה טענה זו בין השאר על ידי הקביעה שהרצל סבל ממאניה ושחיים ויצמן סבל מ"נרסטניה, עייפות, התרגשות יתר וחולשה באברי הנשימה" (אני נתקף שיעול כשאני כותב מילים אלה). היא מזכירה שהרצל ראה את האופרה 'טנהויזר' של וגנר בפריס והאופרה נתנה לו השראה לכתוב את "מדינת היהודים", אך מספרת שגם היטלר נכח באותו ערב, והאופרה נתנה גם לו השראה לכתוב את "מיין קמפף" - מכאן הדמיון בין הנאציזם לציונות.

עובדה אחת נשכחה מהעורכים של פרינסטון: באותו ערב, היה היטלר ינוקא בן שש והרעיון שמשפחת היטלר הענייה הרחיקה נדוד עם הינוקא מכפרה הנידח באוסטריה, לשמוע אופרה גרמנית מושרת בצרפתית, מרחיק לכת אפילו לגבי רמתה של פרופ' רוז. העורכים של פרינסטון לא ידעו עוד דבר: 'טנהויזר' היא לא אופרה גרמנית-שוביניסטית אלא אופרה יפהפייה העוסקת באהבה אוניברסלית ונוגנה בפתח הקונגרס הציוני השני.

מישהו כנראה גילה את הטעויות האלה והינוקא היטלר הוצא מהמהדורה השלישית של הספר.

אכן, בצונאמי של הספרות האנטי-ישראלית אפשר למצוא הרבה קללות, מעט עובדות. אבל מה? יש אלוהים! הקורא ספרים אלה ודומיהם מגיע למסקנה שחביטה בישראל עושה משהו לא טוב לכוחות האינטלקטואלים של האקדמאים האנטי-ציונים (שלא לדבר על "אברי הנשימה").

הם חובטים בישראל אך מוחם שלהם חבוט לחלוטין.