הארץ, 01/10/1997

מלחמת התרבות הניטשת בישראל אינה דו-צדדית. הציבור החופשי מותקף, מתגונן ואינו משיב מלחמה שערה. הציבור הזה, המכונה חילוני,נדחק החוצה ונקלע למצוקה, מצוקה ישראלית

של מי הטלית הזאת. התבוננו בציור המלווה מאמר זה: הוא צויר ביד פליקס נוסבאום, צייר יהודי-גרמני, שתערוכת יצירותיו הוצגה לא כבר במוזיאון ישראל. הציור קרוי "בית כנסת" אם כי אין בו בית כנסת. יש בו תמונה מחיי מחנה המעצר סן-סיפריאן, שהקימו הנאצים ושותפיהם בדרום צרפת. פליקס נוסבאום נשלח למחנה זה, הצליח להימלט ממנו ומצא מסתור בבריסל - שם צייר מזיכרונו את היהודים עוטי הטליתות. נוסבאום המשיך לצייר במחבואו את ציוריו הקודרים והמופלאים עד שהוסגר לידי הנאצים, נשלח לאושוויץ ברכבת האחרונה שיצאה לשם מבלגיה, ונרצח שם עם אשתו, ערב ניצחונן של בעלות הברית.

נוסבאום - החילוני, הצייר המצליח מברלין, האיש שיהדותו הונחתה עליו באגרוף נאצי - מנציח כאן שלושה יהודים ועוד אחד. אל מחנה הריכוז נשלחו - בטרם השמדה - יהודים מיהודים שונים: יראי שמים ושומרי מצוות, מסורתיים, חילונים, מתבוללים, יהודים שאינם יהודים על-פי מצוות דתם וגם כאלה שהם רק צאצאי יהודים. אין אנו יודעים מי האנשים החבויים מאחורי הטליתות; אך ההלם שחש הצופה בתמונה נובע משני ניגודים: הניגוד שבין המתפללים לבין קדרות המחנה; והניגוד שבין שלוש הדמויות המתכנסות יחד, סוככות-מגינות זו על זו, לבין הדמות הבודדה, העטופה בטלית, הניצבת בצד, מחוץ לקבוצה, ללא מגן, ללא סוכך, שייכת-לא-שייכת לבית הכנסת שאיננו, מתפללת לבדה.

לפי גרסה מקובלת, המתפלל הבודד הוא נוסבאום עצמו: הוא המתעטף בטלית אולי בראשונה מאז היה לבר-מצוה; הוא שאינו שייך לקהילה אך שייך לגורל המשותף; אינו מאמין אך גם אינו לא-מאמין. לולא שנאת היהודים, אילולא עלו הנאצים לשלטון, ודאי שהיה ממשיך בקריירה האמנותית שלו בברלין האהובה, נופש באיטליה וזוכר רק במעומעם את שורשיו היהודיים. הטלית שלו שונה מטליתותיהם של שלומי אמוני ישראל. זו טלית שהמציאות הלבישה על כתפיו.

הזיכרון הקיבוצי של רצח יהודי אירופה - אותו רצח בלתי-נתפש שקומץ אקדמאים שוללי ציונות מנסים לגמדו - הוא שיצר מציאות חדשה בעולם היהודי והישראלי. השואה מחקה מחלוקות עבר: נשכחו כל הטענות והמענות של תקופת ההשכלה והציונות החילונית נגד הווי החיים היהודי בגולה, נגד הלופטמענטשן והלופטגעשעפטן. העולם שמנדלי מוכר ספרים גינה ואבות הציונות שללו - כלה. הגילויים של חילוניות להכעיס, כמו פתיחת המסעדות ביום כיפור, נעלמו עם הקמת המדינה. אחד משרידיה האחרונים בלט בכנסת הראשונה, כאשר חבר הכנסת ערי ז'בוטינסקי דרש כי במזנון הכנסת יוגש מזון לא-כשר, לרבות בשר חזיר.

מאז עברו ימים רבים. אין עוד "מלחמות תרבות", שמכריז הציבור החופשי נגד עולם האמונה וההלכה. אין עוד חזית אנטי-דתית, לא בציבור ולא בכנסת. רוב היהודים בישראל רוצים שבניהם ובני-בניהם יישארו יהודים, רובם - כאשר אין כופין אותם - בוחרים למול את בניהם, להעלותם לתורה, לא לחלל את יום הכיפורים בפרהסיה ולהיקבר בקבר ישראל. הטלית שבה מתעטף נוסבאום היא הטלית שבה ילכו יהודים רבים, שאינם שומרי מצוות, לשמוע אל הרינה ואל התפילה בראש השנה הזה וביום הכיפורים הבא עלינו לטובה. הם יהודים קיומיים, במובן שקבע אחד העם: שמירתם של גרעיני מסורת היא חלק מזהותם. הם יהודים מתוך זיכרון-עבר ותקוות-עתיד. אורח חייהם אינו מושתת כולו על הסבר רציונלי: הם, כמו נוסבאום, אינם מאמינים אך גם אינם לא-מאמינים.

מלחמה חד-צדדית: משקיף זר שיקרא דברים אלה יסיק כי הכל שקט בחזית הדת בישראל. ואילו אנו יודעים כי ההיפך הוא הנכון וכי מעולם לא היה הנושא כה חם, כה שנוי במחלוקת, כה מסעיר כמו היום. מה פשר הפער הזה בין הצפוי למצוי? כיצד קרה הדבר שמי שפוגע במזוזות מורחק ממרצ, אך את מותם של חיילי צה"ל במערכה מייחסים החרדים למזוזות פסולות? מדוע נפערת תהום חדשה כאשר תהום ישנה נעלמה?

במישור אחד התשובה פשוטה: הציבור הלא-אורתודוקסי - זה הקרוי חילוני - מתקומם נגד כפיית דינים דתיים עליו באמצעות חוקי הכנסת וקואליציות פוליטיות. עובדה היא שבמקום שאין כפייה, יש רצון כמעט מלא לשמור על רצף יהודי; במקום שכופים את הדין הרבני על איסוריו הקדמוניים, הציבור הלא-אורתודוקסי מתקומם. מ-1974 ועד 1994, במשך עשרים שנה, לא גדל מספר הזוגות המתחתנים ברבנות אף שהאוכלוסייה היהודית גדלה באותה תקופה ב-52.7%. כל הנושאים העולים לכותרות העיתונות שייכים לקטגוריה זו: פטור החרדים משירות בצה"ל מטיל נטל על המגויסים והמתנדבים בעם; הניסיון להכתיב אורחות חיים בכוח החוק בעניין השבת מוליד באורח טבעי התנגדות; וכאשר כפייה זו מלווה במתקפה כללית נגד הציבור שאינו אורתודוקסי, המלחמה מתלהטת.

אך אין זו מלחמת תרבות דו-צדדית. הציבור החופשי הוא המתגונן ואינו משיב במלחמה דומה. אין הוא פוסל לא את האמונה ולא את המאמינים, אך הוא מתקומם - בשקט, בבית - נגד אלה המחרפים ומגדפים אותו כציבור של מסוממים ומתייוונים; שיניו חורקות - אך פיו שותק - כאשר אלה שאינם נלחמים עם בנינו מאשימים אותנו במלחמה, כאשר הספרות החרדית מאשימה את הציונות באחריות לשואה ובשיתוף פעולה עם הנאצים, כאשר המחנה החרדי מייחס את הפיגוע במחנה יהודה בירושלים ל"עלייה הציונית שהכריזה מלחמה לכיבוש הארץ והעבודה העברית". הפה שותק, אינו משיב מלחמה ואינו מאשים את האדמו"רים החרדים, שניצלו בזכות מאמצי הציונים והטיפו לצאן מרעיתם שלא לעלות לארץ ישראל כדי שלא "יעלו בחומה".

למתח זה חייבים להוסיף גם את ההתפתחות הפוליטית שהחלה לאחר 1967 והגיעה לשיאה עכשיו: הציבור הדתי והממסד המפלגתי והארגוני שלו מזוהה עם הימין הקיצוני ביותר, והמרחק בינו לבין ההשקפה הכהניסטית הולך ומצטמצם בקצב מחריד. מי שמחפש דוגמה אקטואלית - אחת מני רבות - ייתן דעתו מה קורה לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברחובות. בית כנסת זה, השוכן במבנה מפואר, בבית ספר אמי"ת, דל מתפללים וכרזותיו מושחתות דרך קבע. מדוע? משום שהשם יצחק מתייחס ליצחק רבין המנוח. יוזם בית הכנסת אמר לפני כחודשיים למקומון "במקום", כי "בקרב הציבור הדתי קיימת עדיין קבוצה גדולה של אנשים, ששמו של רבין גורם בקרבם כעס רב... הפגיעה בכרזות היא רק סימפטום המעיד על כך שיש עדיין שנאה יוקדת נגד האיש הזה... היו שאמרו שכף רגלם לא תדרוך במקום בגלל שמו".

מה צריך ישראלי כמוני לעשות כשהוא קורא דברים אלה על "האיש הזה"? האיש הזה שנלחם במערכות ישראל, קרא קריאת שמע ישראל בוורשה, תבע מכל שריו למנוע חיכוך עם הציבור הדתי וכל חטאו - רצונו בשלום? מה צריך יהודי כמוני לעשות ביודעו כי רוב בתי הכנסת מלאו הטפות שנאה וכרוזי הסתה נגד רבין לפני הרצח ושתיקה ממארת לאחריו? מה צריכים יהודים, הרוצים ביהדות סובלנית ואנושית, מאירת פנים ולא מסתירת פנים, לעשות בימים הנוראים, באמת נוראים, האלה?

 

אין אדמת ביניים: השאלות האלה מחזירות אותנו לתחילת הדברים: טליתו של נוסבאום, טליתה של השאיפה להישאר יהודים, היא טלית מיותמת בארצנו. אין לה אבא. המציאות הפוליטית יצרה קיטוב בין המחנות - כולם תחומים וגדורים: חרדים, דתיים-לאומיים, מסורתיים ואלה הקרויים חילונים. אלה האחרונים, בניה של הציונות הקלאסית, המוצגים כבעלי עגלה ריקה בעוד שעגלת הדתיים שופעת יצירה וחיוניות, נדחקים החוצה. מקום שהקיצונים הלאומנים ובעלי הקמעות והנדרים וההשבעות יושבים בו, לא יהיה מקומם. ואין להם - חוץ מכמה קהילות קונסרווטיוויות ורפורמיות קטנות - שום מקום שיוכלו לתת בו ביטוי ליהדותם שלהם - היהדות האינסטינקטיווית, הציונית, האנושית. מצוקתם היא מצוקה ישראלית. אילו איש כמוני היה חי בקהילה יהודית באחת התפוצות, מצוקה זו היתה נחסכת ממנו. איש כמוני לא היה נחשב, בשום פנים ואופן, לחילוני בשום קהילה מקהילות המערב. אילו נולדתי שם, הייתי שייך לקהילה, חבר בבית כנסת, משתתף בתפילות בימים נוראים ורעייתי יושבת לצדי, ילדי היו חברים במרכז קהילתי יהודי ואיש לא היה ממסגר אותי במחנה החילוני. רק בישראל אני חילוני. לא בגללי, בגללם.