גלובס, 24.1.2010

ההשראה למאמר היא ספרו של פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת תל-אביב, השולל את קיומו של העם היהודי. ג'אדט רואה ביהדותה של ישראל שתי מכשלות: היא גורמת לנחיתותם של אזרחיה הלא-יהודים ומונעת שלום עם הפלסטינים. אך ג'אדט אינו מפרט כיצד תשיל ישראל מעליה את יהדותה ואינו מפרט מה יבוא במקומה: האם תמיר את יום השבת ביום א'? ביום ו'? התחליף את העברית כשפתה הרשמית? התבטל את חוק השבות? האם תשנה את שמה?

ברור הדבר שאם ישראל לא תהיה יהודית, היא תטבע בים המוסלמי בו היא שוכנת כאי שנוא. ישראל לא שוכנת במנהטן אלא במזרח התיכון, ואם לא תהיה יהודית, שמה ומהותה ימחקו ותיגזר על יהודיה גלות נוספת.

נכון, קיימים פגמים בדמוקרטיה הישראלית, כמו גם בדמוקרטיות אחרות. על ישראל לתקנם: להנהיג נישואין אזרחיים, לבטל את המונופול הדתי-חרדי בנושא גיור, משפחה וכשרות, לערוך רפורמה בדיני ההגירה, לקבוע עקרון של זכויות וחובות שוות לבני המיעוט הערבי. אך האופנה החדשה של זנד-ג'אדט אינה מסתפקת ברפורמות אלה, אלא דורשת התנתקות מכל מורשת יהודית. למה? זנד קובע - אגב, ללא הוכחות מדעיות - כי היהודים האשכנזים הם צאצאי הכוזרים ואין להם קשר ביולוגי ליהודי התנ"ך. נדמה לי שכל מי שמסתובב בארץ ייווכח לדעת כי היהודים אינם בני אותו גזע. הסופר הבריטי אוולין וו, נוכח בכך כשביקר בארץ, ומסקנתו (הנכונה לדעתי) היתה שיהודי הוא מי שמרגיש שהוא יהודי. הרצל עצמו כתב ביומנו: "אנו ישות היסטורית. אומה המורכבת מאלמנטים אנתרופולוגיים שונים. זה מספיק דיו למדינה יהודית. שום עם אינו אחיד מבחינה גזעית". ואכן, כך הוא הדבר. אוכלוסיית צרפת מורכבת מצאצאי עמים שונים: גאלים, רומאים, שבטים גרמנים, בורגונים, ברטונים, וויזיגותים, בסקים ואחרים. עד לסוף המאה ה-19 דיברו צרפתים בשפות אזוריות שונות בצרפת ורק גיוס החובה ובית הספר האחיד הרפובליקני שם קץ לכך. למרות זאת, במשך ד ורות משננים ילדים צרפתים את המשפט "אבותינו הגאלים".

הדבר נכון גם לגבי היהודים המתייחסים אל מלכי ישראל העתיקה כאל אבותינו.

מצער לראות כיצד אמת פשוטה זו אינה ידועה לפרופסורים להיסטוריה. ליהודים, כמו לכל עם, הזכות לנרטיב ולמדינה משלהם. המדינה היהודית, היא כמו המדינה הדנית, המבוססת על זכות ההגדרה העצמית של העם הדני. והעם הדני מבוסס לא רק על דת משותפת, שהיא גם דת מדינה רשמית, אלא גם על זיכרונות משותפים. כך גם העם היהודי שזיכרונותיו המשותפים כוללים טראומות משותפות.

זכות זו קיימת ועומדת למרות ההבלים האקדמיים של האנטי-ציונים.