גלובס, 20.7.2009

פרופ' אמנון רובינשטיין חושף את חיבתו לסיפורים קצרים, מסביר מדוע ספריה של יוכי ברנדס תופסים מקום בספרייה הביתית שלו, ומגלה איזה מחזה גורם לו להתפקע מצחוק

*מהו בית הקפה האהוב עליך, ומדוע?

"בית הקפה השכונתי שלי, קפה ג' ברמת-אביב. יש בו אווירה משפחתית ואנטי-פלצנית".

*איזו דמות היסטורית או ספרותית היית שמח לפגוש לקפה?

"את ארתור קסטלר - אדם רב איכויות, רב התמחויות ורב עניין. איש מרתק. הייתי סקרן גם להתבונן - רק מהצד - איך שייקספיר מביים את אחד ממחזותיו הגדולים".

*מי הסופר הדומיננטי בספרייה הביתית שלך, ומדוע?

"איני מקורי: אהרון אפלפלד, עמוס עוז, א. ב. יהושע, יוכי ברנדס. מדוע? משום שספריהם מקוריים, מעניינים, מעוררי מחשבה ויותר מעמיקים מרוב הכתיבה העיונית שלנו".

*האם יש ספר ילדות שיש לו פינה חמה במיוחד בלבך?

"'הלב' של דה אמיצ'יס. גדלתי עליו והיו בו סיפורים, כמו 'מן האפנינים ועד האנדים', שידעתי כמעט בעל-פה".

*לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

"למחזה 'חשיבותה של רצינות' של אוסקר וויילד. כעת אני קורא אותו בצרפתית - כן, כן, למרות שלכאורה אין לתרגם מחזה זה בכלל. היצירה היא שולית אך הכישרון הוא פנומנלי, וכשאני קורא את דבריה האקסצנטריים של ליידי ברקנל בפעם המאה, ולמרות שאני יודע את הרפליקות בעל-פה, אני עדיין מתפקע מצחוק. אני שומע את המשפט 'the line is immaterial' ואני מתגלגל על הרצפה. יש כאן גם הוכחה לפרדוקס ספרותי. מה שהיה בשעתו נראה כמחזה קליל ושטחי שיחלוף עם שינויי האופנה, נשאר נפלא מקץ 100 שנה ויותר, ואילו מחזות 'חשובים', שכל העולם דיבר בשבחם משנות ה-60 נעלמו. נואל קווארד נשאר. אך מי זוכר את ג'ון אוסבורן?"

*מהם הספרים האחרונים שקראת והרשימו אותך?

"'הטיגריס הלבן' מאת ארווינד אדיגה, זוכה פרס הבוקר בשנה שעברה - ספר אנטי-רומנטי על הודו המודרנית: 'אל ארצות הגומא' של אפלפלד - ספר נפלא על מסע של אם ובנה אל לב הטרגדיה היהודית; את הספר 'The Rest is Noise' - ספר עב כרס על תולדות המוזיקה במאה ה-20 שאותו בלעתי בערב אחד; 'מלכים ג'', ספרה המרשים של יוכי ברנדס".

*אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במקום אחד. לאן תלך?

"לתחנת רכבת מרכזית - לשתות קפה אספרסו, לעיין בעיתון מקומי ולהתבונן באנשים".

*איזה ספר תיקח לטיסה?

"ספר סיפורים קצרים מהסוג של 'הבריחה' מאת אליס מונרו. אוכל לקרוא סיפור אחד קצר, ולהירדם בלי להרגיש מוסר כליות שלא סיימתי לקרוא את כל הספר".

*רוב הקוראים בעברית מעדיפים רומנים ולא שירה או סיפורים קצרים. מה דעתך?

"מוזר. סיפורים קצרים של צ'כוב, דה-מופסאן ואו הנרי הם הקריאה המהנה ביותר. לדעתי הם גם מתאימים יותר לתקופתנו המקוטעת. גם המבקר הספרותי של ה'גרדיאן' הבריטי, פיליפ הנשו, חושב כך. השנה ניתן פרס בוקר היוקרתי לאוסף סיפורים קצרים".

*כתיבה נשית, כתיבה גברית. יש הבדל?

"לא חושב שיש הבדל. ב'כניסה נפרדת' יש סיפורים שהגיבורה היא אישה - כמו בסיפור 'אהבה אסורה' בין הפרופסורית לספרות לסטודנט מוזר וחידתי - ואני מקווה שהסיפור נקרא כאילו נכתב מנקודת מבט נשית. הוא הדין ב'עמנואל', שבו האלמנה מגלה לאחר המוות את סודותיו של בעלה המנוח ואת עולמו הנסתר, ובטלנובלה הקטנה שכתבתי, 'שפתון מתחת למושב הנהג'. כל אלה - כך אני מקווה - הם בגדר כתיבה נשית".

*כמי שהיה שר חינוך בעבר, מה יחסך להוראת ספרות בבתי ספר במאה ה-21? האם יש דרך לחזק את אהבת הקריאה בקרב צעירים?

"אני יודע איך לא ללמד ספרות - על-ידי הפיכתם של ספרים לנשוא של ביקורת אנליטית-אקדמית המוציאה מהם את המיץ המעניין. הדרך הנכונה היא לבקש מהתלמידים לקרוא ספרים המעניינים אותם ולבקש מהם לספר את מה שקראו".

*מה מעורר בך השראה?

"בעיניי, כמעט כל דבר הוא עילה לסיפור".

*למי או למה אתה מתגעגע?

"אני מתגעגע לתקופות ולמקומות שבהם לא חייתי - לימי בלומבסברי בלונדון בשנות ה-20, לימי ויימר בברלין. מת לשמוע את לוטה לניה שרה את 'סוראבייה ג'וני' על בימה בברלין הטרום-נאצית".

*אחרי קריירה כה עשירה וענפה, האם יש לך עדיין חלום גדול, שטרם הגשמת?

"להגיע בריא בגופי ובנפשי לבר המצווה של הקטן שבנכדיי". *