הארץ, 11/03/1997

יש חדשות: בפעם הראשונה מביא הביטוח הלאומי השוואה בינלאומית בנוגע לתחולת העוני בין ישראל למדינות מערביות מפותחות - ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, איטליה, בריטניה, צרפת, הולנד, גרמניה, שוודיה ונורווגיה - כולן בעלות תל"ג לנפש גבוה מאשר בישראל. הדו"ח משווה את ישראל למדינות העשירות בכמה מבחנים. במבחן ההכנסה הכלכלית, דהיינו, בהשוואה כמה משתכרים נמצאים במעגל עוני - מצויה ישראל במקום השביעי; גרועות ממנה צרפת, שוודיה, בלגיה, בריטניה, גרמניה וקנדה.

 על פי מבחן הכנסת נטו, דהיינו, כמה מקבלים לכיס לאחר תשלום מסים וקבלת תשלומי העברה - מדורגת ישראל במקום הרביעי או השישי; לפי שיטת חישוב אחת, בארה"ב, בצרפת ובגרמניה תחולת העוני גבוהה מאשר בישראל, ולפי שיטת חישוב אחרת גם קנדה ובריטניה גרועות מאתנו. בהשוואה המביאה בחשבון את הרכב שכבות הגיל, ישראל נמצאת במקום השמיני, ורק בהולנד, בשוודיה ובנורווגיה תחולת העוני נמוכה יותר. במלים אחרות: אם שיעור הילדים בישראל היה כמו במדינות האחרות, היתה ישראל באחד המקומות הטובים ביותר מבחינת תחולת העוני.

על רקע זה מתחדד נושא מיעוט המפרנסים בציבור החרדי ובקרב הנשים הערביות בישראל - נושא שאי אפשר להורידו מסדר היום. מיעוט המפרנסים בישראל הוא גורם עיקרי לחולשה כלכלית של המשק הישראלי. בעוד שבהולנד, לדוגמה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא 68.6%, בישראל הוא רק 53.6% (נתוני 1994). הקריאה להביא יותר עבודה לאוכלוסייה החרדית לא נתקלת בהתקפת הנגד מהסוג הצפוי. להיפך, שר העבודה והרווחה אמר כי משרדו יעודד שילוב של חרדים במעגל העבודה, וכי מדיניות זו נתמכת על ידי הרב עובדיה יוסף ("הארץ", 2.2). ח"כ אברהם רביץ תומך עקרונית ברעיון להביא עבודה ליישוב החרדי. כל מי שעיניו בראשו מבין כי יש גבול עליון למשאבים שניתן להעביר למי שיכול ואינו רוצה לעבוד. בסופו של דבר, זה היה גם הכלל המקובל בגולה: יהודים מתפרנסים ומפרנסים עצמם, ורק חלק מהבנים פטורים מחובה זו. רק בישראל, כמעט סקטור שלם אינו זן ואינו מפרנס את עצמו ותובע שהאחרים יעשו זאת במקומו.

נכון: יש גם עניים שמצוקתם אינה נובעת מאי עבודה אלא משכר נמוך, או משילוב של שכר נאות עם משפחה גדולה; נכון: בישראל קיים קיטוב בלתי נסבל בתוך ציבור המפרנסים. אך הסיבה המרכזית לעוני היא אי עבודה.

פרופ' צבי זוסמן טוען כי "רק 31% מהמשפחות העניות הן משפחות שראשן בגיל העבודה ולא עובד" ("הארץ", 3.2). גם אם זה היה המצב, מדובר בהיקף עצום. אך לפי נתונים עדכניים, 58.9% מהמשפחות שהעומד בראשן היה בגיל עבודה אך לא עבד ב-1995 - היו עניות. 41% מכלל העניים בישראל הם כאלה שהעומד בראש משפחתם אינו עובד. הצרה היא לא רק במשפחות אלה, אלא גם במשפחות שבהן עובד רק מפרנס אחד ועבודתו שלו היא חלקית. בציבור החרדי העני, ראש משק הבית עובד בממוצע 4.8 שעות שבועיות, לעומת 30.1 שעות עבודה שבועיות אצל מפרנס בכלל האוכלוסייה. ובכלל איך אפשר לומר כי מחסורם הכלכלי של בני העדה החרדית אינו משפיע על ממדי העוני הנמדד? הרי צריך גם להפסיק להתייחס למשפחות ולדבר על מספר נפשות. והאומדן הוא כי הציבור החרדי מונה לפחות רבע מיליון איש ושיעור גידולו הטבעי הוא הגבוה ביותר בעולם.

הוא הדין בנושא עבודת הנשים הערביות: פרופ' זוסמן טוען כי למרות אי עבודתן יש להן הכנסה בעין. אך אם הכנסה זו שווה להכנסה בכסף, למה אין היא נמדדת בנתוני הביטוח הלאומי? אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו: לא לכלול הכנסה ביתית לצורך קביעת שיעור העוני מצד אחד, ולכלול אותה כדי לשלול את ההסבר להיקפו של העוני בישראל.

יתר על כן, הדעה שעבודת אשה בביתה שוות ערך לעבודה בחוץ וכי שווי זה גדל ככל שגדל מספר הילדים היא דעה שתנציח את הפיגור בחברה הערבית. להכנסה העצמאית של האשה יש מטרות חברתיות וכלכליות רבות: לזקוף את קומתה במשפחה ובחברה; למצות פוטנציאל כלכלי שאינו מתמצה בעבודה ביתית; להקטין את תלותה במשפחה הפטריארכלית ולאפשר לה לקבוע את גודל משפחתה. כל אלה - חשבתי לתומי - מובנים מאליהם והם תנאי הכרחי לשוויון הזדמנויות אמיתי.

יש שתי תשובות לעניין העוני, האחת היא המנטרה המקובלת, הגדילו את תשלומי העברה לכולם וככל שתרבו כך יהיה טוב יותר. אני מציע תשובה אחרת: הרבו עבודה; המעיטו אי-עבודה; דאגו לשוויון הזדמנויות אמיתי; וטפלו בעניים האמיתיים, שכן באמת לא כל העניים שווים.