התערוכה "זה האיש: ישו באמנות הישראלית" במוזיאון ישראל מציגה את ישו לא כאויב - אלא כדמות טרגית. בזכות כוחה האמנותי היא מעלה את השאלה: האם לא הגיע הזמן ליחסים חדשים בין הדתות?

במוזיאון ישראל מוצגת בימים אלה תערוכה בשם "זה האיש: ישו באמנות הישראלית". לבאי התערוכה צפויה הפתעה: ישו - הלוא הוא ישוע היהודי הגלילי (ויש אומרים: יהושע) - מוצג בעיניהם של אמנים ישראלים, לא כאויב אלא כדמות טרגית.

במקרה או שלא במקרה, באה התערוכה בעקבות הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז, שבו מצויה פיסקה מכמירת לב המתארת את הצליבה, וכן בהמשך לסידרת הטלוויזיה "והארץ היתה תוהו ובוהו", שבה הוקדשה תוכנית לישוע ולתחילת הנצרות, שסיפקה לקהל הצופים תמונה אובייקטיבית של מייסד הנצרות. בתוכנית זו אמרה הסופרת יוכי ברנדס: "אני אוהבת את ישוע. התחקיר על ראשית הנצרות הוביל אותי להבנה שהוא אינו אשם באנטישמיות וברדיפה היהודית שעשו הנוצרים בשמו לאורך כל הדורות. ישוע חי כיהודי ומת כיהודי. יהודי טוב. יהודי נאמן. יהודי שומר מצוות. אני לא רואה בו משיח, אבל אני בהחלט רואה בו נביא... כשהייתי ילדה בעולם החרדי למדתי ש'ישו' הוא ראשי תיבות של 'יימח שמו וזכרו'. לכן אני מקפידה היום לקרוא לו ישוע. ככה אני מבטאת את אהבתי והערצתי ליהודי הגדול הזה".

אכן, ראיית ישו ההיסטורי, טרם הולבש בשנאות לא לו, קסם לאמנים יהודים. רבים מהם ראו בישוע קורבן המסמל את סבלות העם היהודי. מארק שאגאל הוא המפורסם שבהם: ישוע שלו נצלב עטור תפילין; משה קסטל צייר את עצמו צלוב ומעל ראשו הכתובת "היהודי קסטל". 

ישראל זנגוויל - ציוני שיצא בשאלה - ביטא בתמציתיות הלך רוח זה: "היהודים אינם רק העם של ישו, אלא הם הישו של העמים". מחקרו פוקח העיניים של דוד פלוסר הוכיח שישוע ההיסטורי אינו ישו של המסע האנטישמי של הנצרות שבאה לאחר מותו, אלא יהודי נאמן לדת משה ולצוויה.

גם קורא שאינו מומחה, יכול להבחין בין היהודי הגלילי לבין התוספות שהוספו משעה שהשליחים החלו מפיצים את תורתו בין הגויים. משפט אחד מהברית החדשה מבהיר את דעתו של ישוע: "אל תחשבו כי באתי להפר את התורה".

ישוע ההיסטורי לא גרע דבר מהיהדות ההלכתית ורק הוסיף לה את חזונו בדבר מלכות השמיים. אילו קם לתחייה בימינו, היה מעדיף בית כנסת קטן ולא קתדרלה מפוארת הקרויה על שמו. הוא מת בטרם הפכה הנצרות למסע רדיפות נגד העם שאליו השתייכו הוא עצמו, אמו, אחיו ותלמידיו. 

האמנים היהודים והישראלים בתערוכה מקלפים מישוע את כל מה שעשהו ל"יימח שמו וזכרו"; לכן עטף שאגאל את חלציו של הצלוב בטלית, ואורי צבי גרינברג כתב: "הוא ישוב לארץ ישראל בטלית שהיתה על כתפיו בעמדו לצליבה". הציור והשיר התחברו למסר אחד: ישוע הוא הקורבן היהודי.

 

האנטישמיות ורצח יהודי אירופה בשואה, כמו גם יחסה האדיש (במקרה הטוב) של הכנסייה הקתולית לגורל היהודים הנרצחים, החיו מחדש את הטינה המסורתית לישו ולכנסייתו.

חיים באר תיאר שנאה זו בכנס שערך המוזיאון לכבוד התערוכה בתארו את היריקה כשעוברים ליד כנסייה, את מריחת השום על הלחם כדי שיסריח בחג המולד וכיוצא באלה. טינה זו הועלתה גם כתימוכין לסירובו של בית המשפט העליון לעתירת יהודי שהפך לנזיר כרמליתי כדי שיוכר כיהודי.

השופט ברנזון, השולל את העתירה, מתייחס להיסטוריה זו של אנטישמיות נוצרית, אך מעיר גם ש"רוחות חדשות מנשבות בעולם האמונות". הוא מוסיף ש"מציאות חדשה זו עודנה בחיתוליה ולא באה לידי גיבוש בהכרת העם", ומתנבא: "זמן רב יחלוף כנראה עד אשר תפוג ההרגשה בעם כלפי הנצרות".

דברים אלה נכתבו בשנת 1962. היום, הרוח החדשה הפכה למציאות. הנצרות הקתולית עברה מהפך דרמטי ביחסה ליהדות. כותבת דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם" וראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביב, על ההצהרה היהודית שאושרה בוועידת הוותיקן השנייה:

"ראשית, ההצהרה מודיעה שאמנם היו מי שדחפו למותו של ישו בימי בית שני, ובמיוחד הרשויות היהודיות, אך אי אפשר להאשים ללא הבחנה את כל היהודים שחיו אז, ובוודאי לא את החיים היום. הסעיף השני אומר שהכנסייה היא, אמנם, עמו החדש של אלוהים, אך אין להסיק מכך, ומכתבי הקודש הנוצריים, שהעם היהודי נדחה על ידי אלוהים, או שקללה רובצת עליו. המסקנה מכך היא שלא פג תוקפה של הברית הישנה, והיא שוות ערך לברית החדשה. הסעיף השלישי מוקיע גילויים של רדיפה ואנטישמיות בכל זמן ומקום, משום שהכנסייה חולקת עם העם היהודי מוצא ואבות משותפים".

האפיפיור פרנסיסקוס נקט צעד נוסף לפני כחצי שנה, בהצהירו: "יהודים ונוצרים קשורים אלה באלה, והאל לא ביטל מעולם את בריתו עם היהודים; נוצרי אינו יכול להיות אנטישמי, משום שהנצרות מקורה ביהדות; כבוד הדדי הוא תנאי לדיאלוג בין־דתי; הכנסייה צריכה לגלות רגישות רבה יותר לניצולי שואה ולהילחם יחד איתם באנטישמיות".

 

אכן, הגיעה העת לשלום עם הנצרות, בלי לשכוח את עברה האנטי־יהודי. ראשית, יש לכלול את סיפור הנצרות (כמו גם את סיפור האיסלאם) בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך הממלכתית, ולהתאימה, בסובלנות, לממלכתי־דתי. בלי להכיר את סיפורה של הנצרות לא יוכלו הישראלים הצעירים ליהנות מאמנות הרנסנס וממוסיקה ליטורגית. יוזמה מעניינת של בית יגאל אלון, שהכריז לאחרונה על הקמת מכינה קדם־צבאית המשותפת ליהודים ולנוצרים היא דוגמה טובה להכרה שכזאת.

שנית, יש לראות בקהילות הנוצריות הערביות בישראל, ממשיכות של ישו ההיסטורי ולא בהכרח חלק מההוויה הנוצרית האנטישמית. יש לשמר את אתריהן ההיסטוריים, למנות לחייליהן קצין דת נוצרי, ובמקום השידור המגוחך בימי א' לעדות הנוצריות, יש לשדר ישירות מכנסיות נוצריות בישראל. אלה יהוו חלק מההכרה האמיתית ברב־תרבותיות שלנו שתחילתה היא עשיית שלום עם ישוע היהודי.