הארץ, 24/11/1997

במקרה התפרסמו בשבוע שעבר שתי ידיעות זו בצד זו. האחת, אוניברסיטת בר-אילן סילקה סטודנט מהמעונות משום שאינו שומר מצוות אך נאלצה, עקב החלטת בית משפט, לשכור לו דירה על חשבונה; השנייה, אנשי שמאל התייצבו למען מינויו של מוטי שקלאר כמנכ"ל הטלוויזיה החינוכית, משום שאסור "לפסול מועמד שיש לו כיפה על הראש". שתי הידיעות האלו הן עדות מקרית, אך משמעותית, לחוסר הסימטריה הקיים ביחסי דתיים חילוניים בישראל.

הטענה שהשמיעו אנשי שמאל בעניין מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית אינה לעניין. הם התעלמו לחלוטין משתי עובדות מרכזיות: ראשית, מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, עובדת ותיקה של משרד החינוך שמונתה במכרז של נציבות שירות המדינה, הודחה בלא עילה, בלא שהוסבר לה בשל מה עליה לעזוב את תפקידה ולאחר שבזמנה פרחה ושיגשגה הטלוויזיה והחלה מתפעלת ערוץ כבלים חשוב ומעניין. שנית, הטענה נגד שקלאר אינה שהוא חובש כיפה, אלא שאסור שבראש תחנת שידור ציבורית יהיה מינוי פוליטי, שתלוי בחסדו של שר החינוך, שמונה ללא מכרז, ואשר תקופת כהונתו אינה קבועה מראש.

עמיתי מהשמאל מתפרצים לדלת פתוחה: איש אינו מתנגד למינויים בכירים ביותר של חובשי כיפה. מינויו של אליקים רובינשטיין התקבל בברכה על ידי השמאל; איש לא עירער על מינויו של שמואל הולנדר לנציב שירות המדינה, של יגאל פרסלר ליועץ לענייני טרור, ושל עשרות פקידים בכירים ביותר בשירות המדינה. אני עצמי מיניתי לתפקיד השני בחשיבותו במשרד האנרגיה חובש כיפה, קידמתי עובדים שומרי מצוות במשרד החינוך, ואת המכתבים החמים ביותר קיבלתי מהעובדים הבכירים הדתיים במשרד החינוך לאחר שפרשתי מתפקידי.

הטענה של אנשי השמאל, שלא מחו על הדחת המנכ"לית היחידה שמונתה בימי הממשלה הקודמת ופעלו למען מינוי פוליטי ללא מכרז לראשות הטלוויזיה החינוכית, פשוט אין לה שחר.

אך ההתייצבות הזאת מאלפת מבחינה אחרת: בעוד שכל השמאל, ובעצם כל הציבור החילוני, מאוחד בכך שהשירות הציבורי כולו חייב להיות פתוח לכל, ללא אפליה כלשהי בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות, סקטורים ציבוריים שלמים סגורים בפני מי שאינו שומר מצוות, או שאינו נראה כשומר עליהן, על ידי האפוטרופסים על המצוות.

אוניברסיטת בר-אילן היא אוניברסיטה ציבורית שנתמכת על ידי המדינה. מדוע אסור למי שאינו שומר מצוות לגור במעונות האוניברסיטה? מה החשש? מה הפחד? מורה שאינו חובש כיפה ושומר מצוות אסור לו ללמד בחינוך הממלכתי-הדתי, גם אם מדובר בלימודי חול; מדוע אסור למורה סתם ללמד מתמטיקה או מוסיקה, או התעמלות, אם הוא מקבל על עצמו לכבד, בתוך כותלי בית הספר, את אורח החיים הדתי?

מדוע סגורה כל המערכת הגדולה של שירותי דת לפני עובדים יהודים שאינם שומרי מצוות? הרי מדובר בשירות שניתן מכספי כל משלמי המסים לציבור הרחב, מה החשש?

הרי כל הזמן אומרים לנו שעגלתנו ריקה; שתרבותנו קלושה; שאין לנו ערכים. מה החשש של בעלי העגלה המלאה לעבוד במחיצתנו, לגור עמנו במעונות הסטודנטים, לאפשר למורה לא דתי ללמד מקצועות לא-דתיים, ממש כמו שמורים דתיים מלמדים במערכת החינוך הממלכתי הכללי? על שאלות אלה לא רק שאין תשובה, אלא שאיש גם לא חושב שיש צורך לשאול אותן.