הארץ, 11/05/1999

מה עושים לערינו? כיצד מקטינים את עזובתן וכיעורן? חוק המחייב שיפוץ חזיתות בתים לא יעבור בכנסת - גם בשל הפופוליזם הגואה, גם בשל קושי אמיתי: לא קל להחיל חובה כזאת בבתים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר, או בבתים משותפים שבהם גרים גם דיירים שאין להם כסף לשיפוץ.

בכל זאת יש כמה דברים שאפשר לעשות: חוק הגנת הדייר מצטמצם בהיקפו באורח קבוע. הכנסת קיבלה, בקריאה ראשונה, הצעת חוק שתעניק הטבות מס לבעלי בתים ולדיירים הקונים זכויות זה מזה - כך שלדירה יהיה בעל בית אחד. אפשר להעמיק תהליך זה ולעודד רכישה הדדית - רכישת זכויות הדייר על ידי בעל הבית או רכישת הדירה על ידי הדייר. זהו הפתרון האמיתי לבעיות הקשות שיצר חוק הגנת הדייר. אפשר וצריך לשים לו קץ מעשי.

אין שום מניעה להטיל חובת שיפוץ והחזקה בחוק על בית המושכר בשכירות כלכלית או על בית עזוב - ויש רבים כאלה. הכנסת לא תתנגד להטלת חובת שיפוץ במישרין או על ידי הסמכת הרשות המקומית.

לרשות המקומית יש כבר היום סמכות לצוות על הסרת תוספות או מתקנים המכערים את הבניין. צריך להתחיל להשתמש בה. כך אפשר להקטין את השפעת הכיעור ולהציל בניינים בעלי ערך ארכיטקטוני, שאת יופיים המקורי אי אפשר לראות דרך מעטה "הקרביים השפוכים" שנוסף להם.

בערי החוף והדרום מזגני אוויר ודודי שמש נעשים נחלת הכל. אסור שיוקם בניין חדש בלי לכלול גם הוראות מדויקות בעניין מיקומם של המזגנים והתקנת מתקן שיסתיר את דודי השמש, או ישווה להם מראה אסתטי. לקיום ההוראות חייבת לדאוג הרשות המקומית.

חוק הבתים המשותפים והתקנון הכלול בו אינם מבטיחים החזקה תקינה שוטפת של הבית. יש לשנות את החוק כך שיבטיח לדיירים הרוצים בכך הקמת קרן משותפת לשיפוצים עתידיים, שההשקעה בה תקבל אותן הטבות שמקבל חיסכון לטווח ארוך. החוק חייב לאפשר לוועד הבית לכלול את חובת ההחזקה, ואת ההתקשרות לחברת הניהול, בתקנון המצוי. היום, באופן אבסורדי, אין כל אפשרות חוקית לעשות זאת.

העזובה לא פסחה על חצרות הבתים - נכס אורבני חשוב, שנהפך גם הוא לגורם המוסיף לכיעור. מי שמסתובב בלבה המסחרי של תל אביב ומציץ לחצרות הבתים עשוי לחשוב שהוא נמצא בחלק העני של בנגלדש, ולא במרכז פיננסי של עיר עשירה. באזורים אלה צריך לוותר על הגן המקורי ולפתוח את החצרות למעבר להולכי רגל, מתוך עידוד פתיחת עסקים בקומות הקרקע. הדבר נעשה בהצלחה רבה במקומות אחרים. רחוב עירוני אסור שיהיה נטול עצים. אלה ממלאים בארצנו תפקיד כפול - גם נוי וצל, גם הסתרת כיעורו של הנוף הבנוי.

והעיקר: בהעדר חובת שיפוץ, יש לתת לרשות המקומית סמכות להעניק פרס למתחזקים ולמשפצים. בתל אביב הונהגו שני תמריצים: שיפוץ בתמורה לתוספת בנייה ועידוד שיפוץ באמצעות הלוואות עירוניות. ואכן, עקב כך אנו רואים כמה מבנים משוקמים - מזור לעין הכואבת. הצרה היא, שמדובר באיים קטנים של טיפוח, המדגישים עוד יותר את העזובה מסביב. הדרך הנכונה היא להסמיך את הרשות לתת למשפצים הנחה ניכרת בארנונה ולאזנה על ידי תוספת ארנונה לבתים מוזנחים. מתוספת זו יהיו פטורות דירות שערכן הכלכלי נמוך. הצעת חוק כזאת של ח"כ אברהם פורז עברה, חרף התנגדות, בקריאה מוקדמת. ספק אם אפשר להעבירה בכנסת. משרד הפנים הוא שצריך להוליכה - אם יום אחד יהיה משרד פנים שיעסוק בענייני פנים.

אם ההצעות האלה יתקבלו, ייתכן שנזכה להתהלך בערינו בלי כאבי עין ולב. תל אביב לא תהיה לעולם פאריס ולא תתקרב לברצלונה. אבל אולי נזכה לכך שהיא, וערים אחרות, יחדלו להיות הערים המוזנחות ביותר לחופי הים התיכון.