הארץ,    17/04/1997    

הנתונים שפירסם השבוע משרד החינוך על תוצאות בחינות הבגרות בשנה שעברה אומרים הכל: בתוך פרק זמן קצר - מ-1992 ועד 1996 - מתרחשת מהפיכה שקטה. מדוע בכלל חשובים נתונים אלה? משום שזהו המדד הטוב ביותר לבדיקת שלושה דברים: רמתה היחסית של מערכת החינוך; יכולתה להחזיק בתלמיד עד לסוף לימודיו ולא לדחוף את החלש החוצה; תרומתה לסגירת פערים ולהקטנת הקיטוב.

בשנה שעברה גדל שיעור הלומדים בכיתה י"ב ב-4.5% מכלל השנתון, דהיינו, אוכלוסיית בני 18 במדינה, והגיע ל-79.8%. ב-1992 הוא היה 70.8%. קרוב ל-10,000 תלמידים נוספים הגיעו לסוף המרוץ. באותה שנה גדל ב-4.8% שיעור התלמידים הניגשים לבחינות הבגרות והגיע ל-65% מכלל השנתון, לעומת 52.8% ב-1992 - גידול של 12.2%. בשנה שעברה גדל שיעור מקבלי תעודת הבגרות באחוז אחד והגיע ל-38.8%, לעומת 31.5% ב-1992.

מספרים אלה מוטים כלפי מטה, שכן אם ננכה מהם את תושבי מזרח ירושלים - הערבים המקבלים תעודת בגרות לא-ישראלית - ואת החרדים הלומדים שלא לצורך בגרות, מגיעים לשיעורים האמיתיים: 87.5% מהשנתון לומדים בכיתה י"ב ו-42.5% מקבלים תעודת בגרות עם סיום לימודיהם. בנוסף לכך צריך למנות את אלה שזכו בבגרות חלקית: ל-8% חסרה בחינה אחת, ל-14% - יותר מאחת, ורק 18% אינם לומדים לבגרות.

במגזר היהודי הנתונים עוד יותר טובים. 94.6% תלמידים (לא חרדים) מגיעים לי"ב - אחד השיעורים הגבוהים בעולם - ורק 15% אינם לומדים לבגרות. בשל הגידול החסר תקדים במספרם של אלה הניגשים לבחינות הבגרות, ממריא גם מספר הנבחנים לאחר סיום לימודיהם: במועד החורף השנה התקיימו 24,000 בחינות לתלמידים רגילים ועוד 30,000 לתלמידים אקסטרניים.

מדוע זה כל כך חשוב? משום שכל התוספת הזאת של בעלי בגרות - 7,000 תלמידים מצטרפים בכל שנה מקרב בוגרי התיכון בלבד - באה בעיקרה מהשכבות החברתיות החלשות - יהודים וערבים כאחד. ביישובים החלשים מבחינת מדרג הטיפוח שיעור הגידול במקבלי הבגרות בשנה שעבר הוא 23% - לעומת 3% ביישובים החזקים.

קפיצת מדרגה : בבתי הספר התעשייתיים, שמתלמידיהם לא נבחנו כמעט לבגרות בעבר, התקיימו בשנה שעברה 8,400 בחינות, כמעט פי שניים ממספר הבחינות שהתקיימו שם לפני שנתיים. ביישובים מסוימים, שבהם השקיע משרד החינוך השקעה מיוחדת, מתקיימת קפיצת מדרגה המשנה לחלוטין את אופיו של בית הספר המקומי ואת דימויו העצמי של היישוב.

במועצה האזורית גליל עליון גדל השיעור ב-88%; בקריית מלאכי וטירת הכרמל ב-65%; באופקים, בית שמש, שפרעם, ואום אל-פחם - בשיעורים הנעים בין 40% ל-55%.

מדוע זה כל כך חשוב? משום שבלי מפתח זה אי אפשר להיכנס לאוניברסיטה ולמכללה אקדמית, ובישראל של ימינו, בלי תואר ראשון קשה להתמודד על מעמד ופרנסה. על פי הנתונים, ברור שנגיע בשנת 2000 ליעד שקבעתי ב-1993, שעל-פיו לאחד מכל שני צעירים ישראלים תהיה תעודת בגרות, ואחד מכל שלושה ילמד לתואר ראשון בלימודים אקדמיים, כל זאת בתנאי שיימשך במלוא המרץ פיתוח המכללות האקדמיות - האזוריות והאחרות - כדי שיוכלו לקלוט בשנת 2000 50,000 סטודנטים. כבר היום לומדים בהן 31,000 תלמידים - הרבה מעבר לצפי ולתכנון.

נתוני השנה שעברה מפריכים גם את הטענה ש"ההגרלה" היא האחראית לתוצאות הטובות. בשנה שעברה לא עלו "בהגרלה" שני המקצועות הקשים והמכשילים ביותר - מתמטיקה ואנגלית - ולמרות זאת המשיך שיעור המצליחים לעלות. לא עשינו בישראל את מה שעשתה ממשלת צרפת, שהגדילה את שיעור הזכאים ליותר מ-70% על ידי קביעת שלוש קטיגוריות של בחינות בגרות שונות באיכותן.

אנו הלכנו בדרך הקשה: חמש תוכניות התערבות מאסיווית להכנת תלמידים לבגרות (באחת מהן - מב"ר - הוכפל בשנה שעברה מספר המצליחים והגיע ל-880 תלמידים); שינוי הנורמה בקרב המנהלים, כך שלא הציון הממוצע של המסיימים אלא שיעור התלמידים שאינו נושר וניגש לבגרות הוא הקובע את מעמד בית הספר; ולבסוף, דרבון התלמידים עצמם להתעמת עם החומה שנראתה בלתי חדירה. אפילו בקרב הנוער המנותק הוחדרה שאיפה זו במסגרת פרויקט המכשיר אותם לגשת לבחינת בגרות אחת.

תפנית הבגרויות משנה את פניו של בית הספר, מכניסה חדשנות ויזמות חינוכית, ודורשת יותר הישגיות ויותר הקשבה לצרכים חברתיים. לא הכל שפיר. במגזרים הלא-יהודיים חלה התקדמות, אך הפערים נשארו בעינם. ואין להסתפק במה שהושג ויושג, עד להצטמקותם של כל הפערים הקיימים. אך, בינתיים, המהפיכה נמשכת. ואם היא גם תימשך - תהיה לנו, במאה הבאה חברה שונה וטובה יותר.