גלובס, 6.9.2009

לא עובר יום בלי ידיעה בחדשות על איום מחודש על שלטון החוק בישראל. האלימות החרדית בירושלים גלויה והיא מבטאת משהו עמוק יותר: אי-הכרה במדינת ישראל, בחוקיה ובממשלה הדמוקרטי. קבוצה הזוכה בהעדפות תקציביות, המקבלת מערכת חינוך עצמאית מסובסדת על ידי משלם המסים והפטורה מכל חובה לקיים תכנית ליבה, הזוכה באורח בלתי חוקי בפטור משירות בניה בצה"ל, מקבלת בימים אלה פריבילגיה נוספת: לנהוג כמחתרת גלויה ואלימה ברחובות ירושלים.

ועל מה האלימות ותקיפת שוטרים? על פתיחת חניון בשבת שלא בשכונת מגוריהם ועל שוטרים שהעזו "לפלוש" לשכונה חרדית כדי לחקור רצח תושב חרדי! בנוסף לכל אלה, מתגייסת העדה כדי למנוע העמדה לדין של אישה שיש חשד לגביה שהרעיבה את ילדיה.

בצד החרדים, מאיימים המתנחלים שאם יפונו מההיאחזויות הבלתי-חוקיות שישראל התחייבה לפנותן, הדבר לא יעבור בשקט ותהיה התנגדות אלימה לפינוי. בשני המקרים, שתי הקבוצות מתעלמות מההכרעות הפוליטיות והמשפטיות של הדמוקרטיה הישראלית ומרימות עליה יד אלימה. הכל בשם צווים העומדים מעל להכרעה הדמוקרטית - בשם הציווי הדתי, כפי שכל קבוצה מפרשת אותו, בשם מצוות יישוב ארץ-ישראל, בשם עקרונות העומדים, לדעת האלימים, מעל לתהליך הדמוקרטי. קבוצות קנאיות ואלימות קיימות במשטרים דמוקרטיים, הדבר המיוחד בישראל הוא שלאלימות יש ייצוג פוליטי - גם בכנסת, גם בממשלה.

המחתרות שותפות לשלטון ואף מכתיבות, מכוח המשטר הקואליציוני, את רצונן על הממשלה. האיום בשימוש בכוח למניעת פינוי היאחזויות בלתי חוקיות משתק את הממשלה - גם מכוח האיום החיצוני, גם מכוח ההשפעה הפוליטית בכנסת ובממשלה. הוא הדין בפעולות האלימות של הקבוצה החרדית. בחוץ היא מכה ב"נאצים" - בשוטרים ובשומרי החוק - ובפנים היא מעבירה בכנסת חוקים הפוטרים את מערכות החינוך החרדיות מכל חובה - כולל, בראש ובראשונה, הענקת מינימום של ידיעות שיאפשרו לתלמידיהם להתפרנס בכבוד.

דומה והמערכת הפוליטית בישראל אינה מבינה את סכנתה של תופעה זו. דמוקרטיה, בניגוד לתיאוקרטיה, מבוססת על הסכמה חברתית: אני ואתה מוכנים להגביל את חירותנו הטבעית ולתת כוח בידי השלטון בתנאי שהשלטון יהיה כפוף לעקרון זה של הסכמת הנשלטים-הבוחרים. זהו יסוד המשטר הדמוקרטי.

ברגע שקבוצה אחת פוגמת בהסכמה זו, מתעלמת מהזכויות של רוב הציבור - ובמקרה של החינוך החרדי גם מזכויות הילדים החרדים - היא שוברת את האמנה החברתית על פיה מתקיימת הדמוקרטיה הישראלית. נכון, גם בציבור הערבי אנו רואים תופעות דומות על רקע לאומני-דתי קיצוני וגם שם אין להשלים עם הפרת חוק, צד בצד עם החתירה לשוויון זכויות אזרחי מלא לערביי ישראל. אך ערביי ישראל לא יושבים בממשלה. השר הערבי היחיד שהיה לנו - תרומתו החשובה של עמיר פרץ עת כיהן כיו"ר העבודה - נעלם בממשלת נתניהו, ואילו שתי המחתרות - החרדית והמתנחלית - יושבות בממשלה מכוח השרים התומכים בהן.

זוהי תופעה ישראלית ייחודית ואין פלא שרוח נכאה יורדת על הרוב שומר החוק בישראל. מי שרוצה להציל את הדמוקרטיה הישראלית חייב שלא להיכנע לאלימות, לשמור על עקרונות שלטון החוק וזכויות האדם ולהכניס שינויים בשיטה היחסית הטהורה שלנו שימנעו מתן כוח לא-יחסי לקבוצות שאינן מקבלות את הרעיון הדמוקרטי.