מעריב, 15 ספטמבר, 2004

אמנון רובינשטיין חושב שכדי לצאת מעזה, מותר לערוך גם משאל עם

נתחיל מהעיקר : כדי להוציא את צה"ל מרצועת עזה, די בהחלטת ממשלה. הממשלה היא המפקדת העליונה של הצבא והיא, ולא הכנסת, מחליטה אם יהיה צה"ל מחוץ לגבולות השיפוט של ישראל. כדי לשלם פיצויים למתנחלים די, מבחינה משפטית, בהעברה תקציבית שתאושר על ידי ועדת הכספים, אך רצוי מבחינה ציבורית שהעניין יוסדר בחוק כיוון שכל תשלום לאזרח רצוי שיוסדר בחוק ולא בהחלטות ממשלתיות. פינוי התנחלויות, כשלעצמו, אינו מצריך חוק או התערבות של הכנסת שכן ההתנחלויות הוקמו בלי קבלת אישור הכנסת (ולרוב גם בלי אישור ממשלה ולפעמים גם בלי אישור ועדת שרים, אלא בדרכי עקלתון ולא פעם גם בדרך של רמייה והטעיה).

החלטה על פינוי בכוח היא החלטה מיותרת, לעניות דעתי, שכן די בהוצאת צה"ל ובמתן פיצוי כדי למלא את חובת ההתנתקות, ואין להפעיל  את הצבא לצורך כפיית הפינוי. אך אם רוצה הממשלה בהחלטה כזו, גם אז אין צורך באישור הכנסת, שכן אין מדובר בפינוי על-פי אמנה בינלאומית. כמובן, רצוי שצעד כה שנוי במחלוקת יקבל גם אישור של בית הנבחרים - לא משום שאישור זה הכרחי חוקתית, אלא משום שאישור זה רצוי, ציבורית. אך מה עושים אם הממשלה והכנסת אינם יכולים להגיע להכרעה ברורה בעניין זה ? במקרה זה הפתרון היחיד הוא משאל עם.  

השאלה בדבר ההתנתקות והיציאה מרצועת עזה היא שאלה מובהקת המתאימה להכרעה במשל עם. גם בדמוקרטיות הפרלמנטריות המבוססות, שבהן ההכרעות היו מסורות תמיד לפרלמנט, נוהגים בשנים האחרונות למסור הכרעות עקרוניות למשאל עם : אפילו בבריטניה, כך הבטיח ראש הממשלה טוני בלייר, לא יוכרע עניין ההצטרפות לגוש האירו בלי הכרעת העם במשאל. מתי מוסר הפרלמנט את סמכותו להכרעה ישירה של הציבור ? כאשר מדובר בשאלות עקרוניות הנוגעות לריבונותה של המדינה או להסדריה הבסיסיים, כמו בנושאי דת ומדינה. במקרים אלה יש צורך בהכרעה ישירה של הציבור, לפעמים משום שהמערכת הפוליטית אינה יכולה או אינה רוצה לקבל החלטה, ולפעמים משום שהשאלה שהעם נשאל להשיב עליה לא עמדה לדיון במערכת הבחירות בה נבחר הפרלמנט.

בישראל יש סיבה נוספת להכרעת הציבור.  מרכזי המפלגות וגם חבריהן קיצוניים הרבה יותר מציבור הבוחרים שלהן - וזאת מבלי לדבר כלל על כך שאנשים שלא בחרו כלל בליכוד, למשל, הם חבריו ופעיליו. מצב זה מחייב הכרעה דמוקרטית רחבה ומקפת בלי להיזקק לגופי המפלגה. מה יעשה, למשל, ישראלי שומר מצוות מצביע מפד"ל ועם זאת רוצה בהתנתקות מרצועת עזה ? רק משאל עם יכול לאפשר לו לבטא את כל רצונותיו. השאלה במשאל צריכה להיות פשוטה : "האם את/ה תומך או מתנגד לתכנית ראש הממשלה להתנתקות מרצועת עזה ?" וההכרעה במשאל צריכה ליפול ברוב פשוט של כל המצביעים - ללא כל תכסיס שתכליתו לנטרל את קולם של האזרחים הערבים. משאל כזה תוצאותיו חייבות להיות בעל כוח מכריע ומחייב כך שכל הציבור ידע כי מי שמרים יד נגד תוצאותיו מרים יד נגד עם ישראל.

ויש סיבה נוספת מיוחדת לעריכת משאל העם. ההתנחלויות ברצועת עזה הן לא רק מעשה אנטי-מוסרי, שכן מיעוט קטן שולל קרקע ומים מאחד מריכוזי האוכלוסיה העניים ביותר בעולם, אלא הוא גם מטיל נטל כבד על הציבור כולו שכן הוא דורש שירות מילואים מסוכן מאלפי ישראלים, שחלקם לפחות, אינו רוצה בנוכחות היהודית בעזה. דוקא משום שכותב דברים אלה מתנגד לסרבנות, יש לאפשר לציבור הישראלי, לומר את דברו - אם הוא רוצה בהמשך הנוכחות או בהתנתקות.

כל הכרעה אחרת - של מתפקד הליכוד, שחלקם כאמור אינו מצביע ליכוד, או של מרכז המפלגה - אינו יכול לבוא במקום ההכרעה הדמוקרטית האמיתית, וההכרעה הזו צריכה לבוא בממשלה ובכנסת ואם אלה מתחמקות מכך, על ידי משאל עם. אסור לפחד ממנו.