הארץ,    18/09/1996     

אחד הימים הכו בי מודעות ענק שכיסו את רחובות העיר: "לא עומד לך?" זעקו הפרסומות, וכדי שלא להשאיר דבר לדמיון, גם האותיות עצמן מטו לנפול. מתחת לספק שאלה ספק האשמה זו הופיע, כמובן, שם המכון הרפואי שאליו מופנים האומללים.

האם יש למודעה כזו מקבילה במדינות תרבות אחרות? האם בכלל מישהו יכול לזכור וולגריות מסוג זה, גם בחברות המתירניות והחופשיות ביותר? התשובה שלילית. יש הרבה מין, גלוי ומרומז, בעולם הפרסום המערבי, אך בשום מקום אחר לא ראיתי את חוסר הטעם התוקפני והבוטה שאני רואה בישראל.

נורמת ההתנהגות והשיח

לשם מה אני מטריח את הקורא בעניין זניח ושולי זה בימים שבהם נופלות הכרעות גדולות? משום שאני מאמין שהתרבות הישראלית נקבעת על ידי הצטברות מודעות ופרסומות מסוג זה. משום שלא מה שכותבים הסופרים והמשוררים קובע את נורמת ההתנהגות ודפוסי השיח הישראלי, אלא מה שכותבים החבר'ה הקריאטיוויים. לא המוזיאון ואולם הקונצרטים נותנים סימנים בהוויה הישראלית, אלא הצורה שבה מדברים בסדרות הישראליות בטלוויזיה. הצעקנות לסוגיה הופכת להיות המוטיב המרכזי של עולם הבידור הטלוויזיוני, והיא - עם המקבילה הפרלמנטרית, דיוני הכנסת בערוץ 33 - מטביעה את חותמה יותר מכל הדברים שנכתבים באקדמיה הישראלית. הצורה שבה ידברו ישראלים בעתיד מוכתבת לא על ידי פינות לשון למיניהן, אלא על ידי הדרך שבה מדברים גיבורי "רמת אביב ג'" והמנחים בתוכניות הילדים.

אך יש היבט נוסף לוולגריזציה זו של חיינו. עתה, כאשר ישראל הלא-אורתודוקסית עומדת במגננה מול הצדיקים בעיני עצמם, כאשר העולם החילוני מוצג כעגלה ריקה, כמטען חלול נטול ערכים, משרתת התופעה הזאת - החיצונית והלא-חשובה כשלעצמה - את התוקפים והמתחסדים. הרי אין זה סוד כי גם רבים מאתנו - חסידי חופש הביטוי, התומכים גם בזכות להיות סר טעם - נרתעים מעוצמת הוולגריות, המינית והאחרת, הגודשת אותנו מכל עבר.

אך בעוד שחלק מאתנו מצוידים ביכולת ההבחנה בין עיקר לטפל, יש בינינו גם הרואים את ההתבהמות והגסות כחיזוק לטענה בדבר חולשתו של הציבור שאינו דתי. כך גם מסתלפת דמותו של הציבור החילוני הגדול, הערכי והיצירתי, הנושא את ישראל ואת מטענה הציוני והאנושי על שכמו, והוא נצבע שלא בטובתו ושלא ברצונו בצבעים הרעשניים של תרבות הדוניסטית וצרכנית שאין לה דבר משל עצמה.

ברגע שאומרים את מה שכתבתי לעיל, מתגנב חשד: צנזורה! ובכן, כדי להסיר כל ספק, איני מציע שום צנזורה ועל שום כלום. בישראל הרחיב בית המשפט העליון את חופש הביטוי גם על גסות הרוח הפרסומאית בשידורי הטלוויזיה, ואם כי שתי ההחלטות שקיבל בעניין זה שנויות במחלוקת, אין שום חשש שמישהו ינסה לבלום ולצנזר משהו.

כל כולו של מאמר זה אינו אלא פנייה אישית אל החבר'ה הטובים, הפיקחים והמוכשרים, הממונים על הפרסום ועל הבידור: מעט ריסון עצמי, קצת פחות חוסר טעם לא יזיקו לכם. ומי יודע? אולי גם תיווכחו יום אחד לדעת, שלא רק הגסות מוכרת מוצרים ותשדירים. ייתכן שאי שם חבוי ביקוש סמוי גם לעידון, גם לפחות דציבלים. גם ליותר מלים המנסות לגעת ופחות מלים החובטות בפניך.