נשלח למעריב בתאריך: 3 מרץ, 2004

מי שקורא ועוקב אחר אמצעי התקשורת בעולם הערבי - יודע כי מדובר בתופעה מיוחדת במינה, שבה השנאה וההשמצה הם עיקר, התעמולה האנטישמית מגיעה לפסגות גבלסיות והעובדות הן פרי דמיון פסיכופאתי. לדוגמא : מאמר שפורסם השבוע באל וופד המצרי, האופוזיציוני ובו מאשים הכותב את "הלובי הציוני" בחקיקה הצרפתית נגד הרעלות המוסלמיות, שכן זוהי מזימה של היהודים "להשתלט על אירופה לאחר שהשתלט כבר על ארה"ב". הכותב מצטט את שר התרבות הלבנוני שאמר כי הפרוטוקולים של זקני ציון מאשרים את "התוכנית של היהודים לסכסך בין הדתות המונותיאיסטיות כדי להצית מלחמות בין המדינות".

אתה קורא את השקרים הזדוניים האלה, את הכחשת השואה (גם על ידי תחנה "מתונה" כמו אל ג'זירה, שבאתר האינטרנט שלה מופיע מאמר מאת מכחיש שואה), ואתה שואל את עצמך : האם אלה הן באמת הדעות בקרב האינטליגנציה הערבית ? האם אין מתחת לפני השטח איזשהו רחש של אי-הסכמה ? איזושהי איוושת קול נורמאלית ? שהרי ידוע שבמשטרים דיקטטוריים אינך יודע מה מתרחש באמת. משטרים אלה משדרים כוח מזוייף ותמימות דעים שקרית ממש כשם שהדמוקרטיה משדרת חולשה מטעה. ואז כאשר הדיקטטורה מתמוטטת, פתאום מסתבר שמאחורי התפאורה לא היה כלום. אין תומכים לצ'אושסקו, אין קומוניסטים בפולניה ואין כמעט סוביאטים באימפריה הסוביאטית. האם גם בעולם הערבי מתרחש תהליך דומה מתחת לפני השטח ? האם העובדה כי טרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות מוסלמים בעת תפילה במסגדיהם - בקרבלה, בבגדד, בפקיסטן - אינה גורמת לתסיסה ? ואכן, יש יותר ויותר עדויות שהחזות של התקשורת הערבית היא מירמה וכי במקום שבו מותרת מעט הרצועה, יש גם קולות אחרים.

בעל הטור אחמד רמראבי ב"אל ווטן" הקטארי כותב כך על עיסקת החילופין של ישראל עם החיזבאללה :

"אחד מעמיתיי הסב את תשומת לבי לתמונות האזרחים הלבנונים והפסטינים בעת שהגיעו לביירות ולרמאללה ולכך שפניהם נראו קורנות מבריאות ואיתנות כאילו הם שבים מחופשה באירופה. מוסר ההשכל הוא ברור : בתי הכלא הישראלים עולים על בתי הכלא בעולם הערבי. עמיתי אמר לי כי לו היו אסירים אלה יוצאים מבתי כלא ערביים, היית רואה פנים קודרים המתנשאים מעל לשלד עצמות. כמובן, מבלי להזכיר את אלה הנושמים את נשימותיהם האחרונות בתוך בתי הכלא, מגודש העינויים הפיסיים והפסיכולוגיים".

ואם תאמר כי כוונת הכותב היא להגן על "אסירים פוליטיים" החשודים בטרור, בא ע'סאן סלימאן אל עתיבי וכותב ביומון הכוויתי "אל קבס" : "זה מספר ימים שהעיתונות הערבית דנה בעסקת חילופי השבויים בין ישראל לבין החזבאללה, שבמסגרתה שוחררו כחמש מאות אסירים ערביים בתמורה לגופותיהם של כמה חיילים ישראלים. כלי התקשורת הערביים החלו לנפח את דימויו של החזבאללה עד כי מנהיג הארגון החל לחשוב שהוא כבר הביס את ישראל. האמת היא שהעסקה המחישה לנו את ערכה של גופת חייל ישראלי לעומת זילותו של האדם הערבי. היא גם המחישה לנו את עומק האווילות הערבית. שכן... ולו היו למשטרים הערביים די בתי סוהר הם היו אוסרים את כל תשע האומות הערביות".

ומגדיל לעשות חאלד ג'לבי ב"אל ווטן" הסעודי :

"למראית עין, קיבלה עליה ישראל את ההשפלה הכרוכה בקיום משא ומתן עם מפלגה ולא עם מדינה, במטרה לפדות אדם יחיד בתמורה למאות אסירים. אולם רק ילד אינו מבין... את המסר : בעולם החישובים האריתמטיים עסקת שחרור האסירים אומרת שישראל ראתה בשלוש גופות ואדם חי אחד שווי ערך לכל מספר אחר, גם אם היה מגיע למאות ולאלפים. בעולם ההיגיון המוסרי פירושו של דבר שבעיני ישראל כאשר חייו של ישראלי, גם אם מוצאו הערבי, מונחים על כף המאזניים, הם נחשבים יקרים מאוד...  אזרח ערבי עשוי להיות מושלך למאסר למשך שנה מכיוון שגלש באינטרנט וקרא באתר של האופוזיציה... זהו ערכו של האזרח הערבי בעיני חלק מן המשטרים הערביים לעומת ערכו של האזרח בעיני ממשלת ישראל" (שלשת הקטעים באדיבות ממר"י - המכון לחקר התקשורת במזה"ת).

משהו זז שם. עצומה של 1,500 משולים סוריים בזכות חירות פוליטית אינה עניין שגרתי. אין מדובר בשינוי דרמטי ביחס לישראלי אך חשוב שגם אנו נבין כי העולם הערבי אינו כולו רק מה שכותבים בקהיר, בדמשק וברמאללה.