הארץ, 13/07/1997

תוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין רצח חנית קיקוס היא כה בלתי סבירה, בלשון המעטה, עד כי אדם סביר מתקשה להאמין שאכן כך נפסק. לאחר שפעמיים הורשע סולימאן אל עביד ברצח ברוב דעות בבית המשפט המחוזי, הוא זוכה ברוב דעות מרצח והורשע ברוב דעות באונס - וכל זאת על פי אותה מסכת עובדתית. ייתכן שכל דעה ודעה של השופטים משכנעת כשלעצמה, אך התוצאה קשה מנשוא. מה צריך להבין מפסק הדין הזה? שמישהו אחר רצח, באותו לילה עצמו, את חנית וזאת לאחר שהנאשם אנס אותה? בצדק אמר רפי קיקוס, אב שכול מוכה ואמיץ לב, כי ההחלטה היא "אומללה מאוד". היא אומללה בשל דבר-מה מהותי ולא בשל טעות משפטית גרידא.

יש יתרון אחד בפרשת אל עביד: היא מפנה זרקור אל ליקוייו הקשים של המשפט הפלילי הישראלי, ליקויים שרבים מאתנו מתריעים עליהם שנים רבות ואין שומע. אל עביד הורשע. תחילה ברצח ולאחר מכן באונס ברוב דעות של שניים נגד אחד.

הישראלי המצוי, גם מי שרחוק מעולם המשפט, צריך לחוש אי-נוחות. הוא רואה סרטים וסדרות טלוויזיה וקורא ספרים, ובכולם אין פטנט כזה כהרשעה ברוב רגיל. ברוב המדינות קיים משפט מושבעים, שבו אפשר להרשיע רק בהצבעה פה אחד או, בחלק מהמדינות, ברוב מיוחד ומיוחס. הסיבה פשוטה: דיני נפשות שונים מדיני ממונות. שלילת חירותו של אדם - לעתים לשנים רבות - אינה דומה לחיובו של אדם בקנס כספי. כאן דרושה ודאות שאשמתו מוכחת מעל לכל ספק סביר. ומכאן התביעה להכרעה פה אחד או לרוב מיוחד.

אומרים לנו: זה הדין כאשר יש מושבעים, אך כאשר יושבים שופטים מקצועיים מותר להם להכריע ברוב דעות. אך האמת היא הפוכה. אם ממושבעים אנו דורשים תמימות דעים, משופטים מקצועיים - לא כל שכן. אם שני שופטים מקצועיים מכובדים - אחד בבית המשפט המחוזי ואחד בבית המשפט העליון - מזכים את הנאשם, כיצד אפשר לומר שאין ספק בדבר אשמתו? אם שופט כה בקיא במשפט פלילי, כמו שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג, מזכה את אל עביד משתי האשמות, כיצד תנוח דעתנו שאין כאן שגגה שיצאה מלפני בית המשפט? הרי הספק גדול יותר כאשר מדובר בשופט מיעוט מזכה מאשר מושבע הדיוט מזכה. כאן, לדעת המיעוט יש משקל רב יותר מאשר מיעוט של מושבעים.

משפט אל עביד חשף ליקוי נוסף של המשפט הפלילי הישראלי: הרשעה אך ורק על פי הודאת נאשם, כשהוא נמצא במעצר משטרתי, חשוף ללחץ, לאיומים וגם לאלימות, מנותק ממשפחתו וללא כל סיוע. במשפט הישראלי די בכך. אין צורך בנוכחות עורך דין (צופה הטלוויזיה הישראלי ייזכר מיד בכל הסרטים שראה שבהם נוכח עורך דין); אין צורך בהקלטת וידאו - כפי שנהוג הדבר באנגליה וכפי שהמליצה ועדה מיוחדת בראשות השופט גולדברג. יש רק החשוד והמשטרה, ויש הפרקליטות המעמידה לדין על סמך הודאות ושחזורים בלבד, ויש שופטים - לא כולם - המרשיעים על פי הודאות אלה, ללא שמץ של סיוע חיצוני.

ויש הנאשמים: אלה השייכים לעולם הפשע אינם מודים. להם יש ידע וכוח עמידה ותומכים בחוץ. הם גם יודעים את גבולות השימוש בכוח המותר למשטרה. ויש נאשמים שאינם שייכים לעולם הפשע, שאין להם עבר פלילי והבאים תמיד משולי החברה, ללא תומך, ללא מסייע, ועד לאחרונה גם ללא זכות לעורך דין ראוי לשמו, והם מודים.

ואז בא משפט הזוטא, והמשפט עצמו, ופסק הדין וגזר הדין, והנאשם נשלח למאסר עולם על פי הודאתו ולא עוזר דבר: לא הוכחות שאנשים רבים הודו ושיחזרו מעשים והוכח בעליל שלא הם ביצעו אותם. ואין משפט חוזר, שכן עד כה לא זוכה שום אדם בישראל במשפט חוזר - הכל בניגוד למקובל במדינות אחרות. אכן, דיני העונשין בארץ השילו מעליהם את כל הסממנים של דינים אלה כפי שהם מופעלים במדינות אחרות. הגיעה העת להפסיק את ההגנה הטוטלית על המצב הקיים ולשנותו מן היסוד: לשנות את החוק, את נוהגי המשטרה, את מדיניותה של הפרקליטות וגם - מותר גם זאת לומר - את גישת המשפט.