הארץ, 12/11/1996

האם יש לקחים שאפשר להפיק כאן מהבחירות בארה"ב? לכאורה, לא הרבה. ההבדלים הם כה גדולים - הנושאים, המסורת, הרכב האוכלוסייה - עד שכמעט אין להקיש משם לכאן. ובכל זאת, יש משהו משותף. 

הדמוקרטיות המערביות מתאפיינות על ידי גלים דומים של הלכי רוח, ולא פעם מקורם הוא בארה"ב. נראה, למשל, את נושא הסעד והרווחה. הנטל הגדל של תשלומי הסעד מעסיק היום את כל הדמוקרטיות. הנשיא קלינטון עצמו שינה עמדותיו מקצה לקצה, וחתם, ערב הבחירות, על חוק סעד נוקשה יותר מהחוקים שעליהם הטיל וטו. באותם ימים עצמם מרעיש נושא זה את גרמניה וצרפת. הלייבור הבריטי אף הוא נגרף ובשאיפתו העזה ליהפך למפלגת מרכז המגיעה לשלטון, הציע להעניש בטלה ולתגמל עבודה בנוסח שלא היה מקובל מעולם על מפלגה זו.

במדינות אלה, כמו באחרות, התקבלה המוסכמה כי הדרך לשלטון מחייבת תמיכה של מעמדות הביניים. השפע שירד על העולם התעשייתי והעלייה המסחררת של הטכנולוגיות החדשות הביאו למהפך חברתי: המיעוט לשעבר - מעמדות הביניים המבוססים - נהפכו לרוב, והרוב לשעבר - שכבת העובדים העניים - נהפך למיעוט (ולרוב מיעוט של עובדים זרים). היפוך יוצרות זה יצר גם סכנה גדולה לזניחת החלשים - נוסח "החברה השאננה", שמפניה מזהיר הכלכלן ג'ון קנת גלבריית - אך הוא טרף את האידיאולוגיות הישנות, מחק את עולם הסמלים הוותיקים וצימצם את הפער בין ימין לשמאל.

המצע החדש של הלייבור, תחת מנהיגותו של טוני בלייר, דומה יותר למצע השמרנים מאשר למצע הלייבור של שנים עברו. בניו-זילנד בוצעה המהפיכה הגדולה ביותר ברוחה של הכלכלה החופשית וביטול הסובסידיות דווקא על ידי ממשלת הלייבור.

בישראל, ממשלת העבודה הפריטה יותר חברות בסכומים יותר גדולים מאשר ממשלות הליכוד ופתחה את משק הטיסות, הטלפונים ושידורי הרדיו והטלוויזיה לתחרות באמצעות גורמים פרטיים. בארה"ב, בניגוד למדינות הרווחה המסורתיות של אירופה, התרחש תהליך מורכב יותר. מחד גיסא, נכשל הניסיון של המהפיכה הרפובליקאית לצמצם את מערכת הסיוע הבריאותי לנצרכים, ושיגעון המתנגדים להפלות נתקל בהתנגדות רחבה. מאידך גיסא, אמריקה נעשתה שמרנית יותר בנושאים שעל סדר היום; ערכי המשפחה, המסורת הדתית-אזרחית והפטריוטיות הגאה מאחדים את שתי המפלגות הגדולות, ואת רוב הציבור.

בשתי המפלגות קמו מתנגדים לקונסנסוס זה: הקיצונים-הדתיים בקרב הרפובליקאים, ומבקריו של קלינטון משמאל בקרב הדמוקרטים. אך היה הבדל אחד מכריע בין שני המועמדים: דול נכנע לפעילי מפלגתו הקיצונים-האידיאולוגיים, שתבעו ממנו שיילך בתלמם. קלינטון, למרות השקפותיו האישיות, התעלם מהזעקה המוצדקת כשלעצמה נגד חוק הסעד, זנח את תביעותיו הקודמות בנושאים שנויים במחלוקת, כמו ביטוח בריאות ממלכתי ושירות הומוסקסואלים בצבא, הלך למרכז וזכה בניצחון קל על יריבו.

בתחומי הכלכלה והרווחה בעיה כזאת אינה קיימת אצלנו. בישראל יש אתוס לאומי משותף בדבר החובה למנוע קיטוב חברתי, וכן מקובל על הכל שהבריאות והחינוך מצויים בתחום הציבורי ולא הפרטי. אך בתחום הפוליטי הבעיה הזאת מוכרת היטב גם בשמאל, גם בימין.

פעילי הימין משקפים בחלקם את הדעות היותר קיצוניות של ציבור המתנחלים, המוכן להקריב הכל על מזבח כמה משפחות קנאיות בלב חברון. ובין פעילי השמאל יש שבעיניהם תמיד אנחנו אשמים והפלשתינאים תמיד צדיקים.

הדילמה של מנהיגי שני המחנות איפוא היא להשביע את רצון חבריהם הפעלתנים האידיאולוגיים, או לפנות אל ציבור לא מוגדר ולא מוכר אישית של מצביעים אפשריים. במלים אחרות: הברירה היא להיות טוב עם הסובבים אותך (והעיתונאים התומכים בך) ולהפסיד, או לריב עם חבריך ולהיות טוב עם הציבור האנונימי, אלה שקולם לא נשמע, ולנצח.