מעריב, 8 יולי, 2004 

ספק רב אם מדיניות העמימות של ישראל עדיין רלוונטית. דעת הקהל הבינלאומית משוכנעת שישראל היא מעצמה גרעינית וטילית

ביקורו בישראל של מוחמד אל בראדעי, מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית (סבב"א) השבוע, לא ישנה את מדיניות ישראל, אך זהו ביקור חשוב המעלה לדיון את הנושא הגרעיני במציאות המזרח-תיכונית. זוהי מציאות קשה : בחודש מרץ השנה, הגיע ללוב משלוח של צנטריפוגות מתוחכמות לייצור נשק גרעיני - וזאת לאחר שקדאפי, שליט לוב, הצהיר על הפסקת הייצור של נשק גרעיני. לפי סוכנות הידיעות הפקיסטנית מ- 31 למאי, חלק מהמשלוח לא נבדק בטעות על ידי הצוות הבינלאומי, המונהג בידי ארצות-הברית, שערך חיפוש על האניה הסינית שהביאה את המשלוח לטריפולי. אך העניין המרכזי הוא לא האם לוב ניסתה להונות את המפקחים, אלא הקלות המדהימה שבה ציוד כזה הגיע ללוב. קלות מצמררת זו מצטרפת לעובדות אחרות : ועדת משנה של ועדת החוץ והבטחון קבעה לאחרונה כי "היה כשל מודיעיני חמור" בכך שהשירותים החשאיים של ישראל לא חשפו את פיתוח תעשיית הנשק הגרעיני בלוב שהגיעה ל"שלבים מתקדמים למדי"; אירן מצליחה להונות את משקיפי סבב"א - כפי שקבעה הסוכנות

בחודש שעבר; והמזעזע מכל הוא הגילוי על רשת ההברחה הבינלאומית של הנשק הגרעיני, שנוהלה בידי המדען הפקסטיני, עבדולקדר חאן, אבי הפצצה הגרעינית של איסלמבד.

כל הנתונים האלה מצטרפים יחד לתמונה מחרידה : אירן קרובה מאוד להשגת נשק גרעיני ועל-פי המקרה הלובי ניתן לחשוש שגם מדינות נוספות ילכו בדרכה של אירן. אכן, כל משקיף אובייקטיבי חייב לפחות להביא בחשבון סכנה קרובה של התחמשות גרעינית בצירוף יכולת שיגור שהיעד שלה הוא ישראל. סכנה זו מאפילה על כל הסכנות האחרות המעסיקות אותנו ולא לחינם רצה יצחק רבין לנסות ולפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני המועד המכריע בו יוצב נשק גרעיני נגד ישראל. ממשלת ישראל מודעת למשמעותה של סכנה קיומית זו ולשם כך גם נחתם מיזכר ההבנה בין ישראל לארה"ב, שנחתם ב- 31.10.98, האומר כי בשל סכנתה של הפצת נשק להשמדה המונית וקיומם של טילים בליסטיים, יחתרו שתי המדינות למען :

- "תיגבור כוח ההגנה וההרתעה של ישראל".

- "שידרוג היחסים הצבאיים והאסטרטגיים ושת"פ הטכנולוגי בין 2 המדינות".

ועוד נאמר כי "ממשלת ארה"ב תראה בחומרה מיוחדת את האיום על בטחון ישראל הנובע מהצבתם של טילים בליסטיים לטווח בינוני", ובמקרה של איום כזה, "תתייעץ ממשלת ארה"ב עם ממשלת ישראל איזו תמיכה, דיפלומטית או אחרת, או איזו עזרה אחרת היא יכולה להושיט לישראל".

כמו כן הבטיחו נשיאי ארה"ב לראשי ממשלות ישראל - לאחרונה עשה זאת בוש במכתבו לשרון - לשמור על כוחה של ישראל להרתיע בכוחה צירוף של איומים על בטחונה.

עם כל חשיבותם הרבה והתקדימית של מסמכים אלה, ברור שאין בו מחוייבות של ממש למנוע התקפה גרעינית על ישראל ואין הוא דומה כלל למחוייבות שיש לארה"ב כלפי מדינות עמן יש לה ברית הגנה.

ההרתעה שמיזכר ההבנה מדבר עליה מתייחסת לידיעות בעתונות הזרה על היכולת הגרעינית של ישראל. ישראל אינה מצהירה רשמית על יכולת זו ועמדתה הרשמית היא מדיניות של עמימות, שתכליתה היתה לא להאיץ תהליכי הצטיידות גרעינית על ידי מדינות ערב ולמנוע לחץ בינלאומי על ישראל לקיים משטר פיקוח בינלאומי.

האם המדיניות הזו עדיין רלוונטית ? ספק רב בדבר. אירן וקדאפי ודאי לא האמינו לסיפור העמימות. דעת הקהל הבינלאומית משוכנעת שישראל היא מעצמה גרעינית וטילית. העמימות יוצרת גם ידיעות דמיוניות : כך, למשל, הודיע לאחרונה מרכז תקשורתי בסן פרנציסקו כי "ישראל ירשה את מקומה של בריטניה כמעצמה גרעינית מספר 5" שכן "בבעלותה בין 200 ל- 500 פצצות טרמו-נוקליאריות ואמצעי שיגור מתוחכמים" וידיעות דומות לכך מופצות באמצעי התקשורת הזרים.

בנסיבות אלה, הולך ונעלם טעמה של מדיניות לעמימות : איש אינו מאמין לה. אך השאלה הגדולה והנוראה יותר היא אחרת : מהי תשובתה של ישראל לאיום החדש ? על כך ברשימה נפרדת.