היום מתקיים מצעד הגאווה ה־18 ברחובות תל אביב. רבבות ישראלים וישראליות, בליווי אורחים מחו"ל, יצעדו במצעד ססגוני ויבטאו את רגשותיהם המעורבים של מיעוט זה: גאווה על הישגי הקהילה, לצד הדרישה לביטול האפליה הקיימת בחוק (בשאלות הפונדקאות, ההכרה בזוגיות חד־מינית ועוד) והדרישה לכבד את זכותו של כל אדם לאהוב את מי שחפץ ליבו, ולקיים, אם ירצה, קשר זוגי מוכר בחוק.

המצעד יתקיים בחסות עיריית תל אביב והעומד בראשה, רון חולדאי, וברחובות העיר הסובלנית והרב־תרבותית יתנוססו דגלי ישראל ודגלי הלהט"ב. המצעד הוא סמלה של מהפכה חברתית אמיתית - סימן היכר לליברליזם בן ימינו. 

אות הזינוק למהפכה זו היה ביטול האיסור הפלילי על משכב זכר בחוק העונשין הישראלי. היה זה ב־1988, אז החליטה הכנסת לבטל את סעיף 351 לחוק העונשין, שהפך יחסי מין שקוימו בהסכמה, גם בין בוגרים מסכימים, לעבירה שעונשה עשר שנות מאסר. אך ראו זה פלא: המעלעל בהצעות החוק - הממשלתיות והפרטיות - ובדברי הכנסת, לא ימצא זכר לצעד זה. 

איך נסביר זאת? בשנת 1951 הוציא היועץ המשפטי לממשלה דאז, השופט חיים כהן, הנחיה שלא לאכוף את האיסור, ונימק שמחובתו לא לקיים חוק בלתי מוסרי. עם זאת, האיסור הפלילי ועונש המאסר נותרו בעינם ככתם על החברה הישראלית וכאות קלון על חד־מיניים.

לא כך היה המצב בבריטניה ובארה"ב; שם, בשנות ה־60 וה־70 התנהל מצוד משטרתי ומשפטי שקשה לתאר את עוצמתו אחר הומוסקסואלים. כשרעייתי ואנוכי הגענו ללונדון בסוף שנות ה־50, התקיים מצוד מסוג זה, שבשיאו נעצרו חשודים, הושלכו לכלא וחלקם אף התאבדו. 

אלן טיורינג, גאון המחשבים ואדם שתרם תרומה מכרעת לפיצוח הצופן הנאצי במלחמת העולם השנייה, נידון על קיום יחסי מין בהסכמה ובצנעה עם גבר אחר, והועמד בפני הברירה: מאסר או סירוס כימי; זמן מה לאחר מכן הוא החליט להתאבד - קורבן לטירוף משפטי. 

ישראל מעולם לא ידעה רדיפות כאלה פרט לצבא, שם ראו בשירות הומוסקסואלים סיכון ביטחוני. יצחק רבין ביטל נוהג זה, ולמרות זאת, קיומה של העבירה בספר החוקים היה בגדר שערורייה. תמיד היה קיים החשש שיועץ משפטי אחר יוציא את העבירה מקברה, יפיח בה חיים ויעמיד חשודים לדין. עבירה זו עודדה תמיד גילויי בוז והומופוביה בקרב הציבור שנגד בעלי נטייה מינית שונה, שתוארו כ"סוטים"; היה צורך מתמשך בביטול עבירה שמראש כלל לא היה לה מקום בספר החוקים שלנו. 

 

•••

נקודת המפנה בישראל היתה לקראת סוף שנת 1986, עת ביקש משרד המשפטים לבצע רפורמה בעבירות האינוס. לצורך כך הוגשה הצעת חוק ממשלתית לתיקון חוק העונשין. ההצעה עברה בקריאה ראשונה ב־11.09.86. המשך הטיפול בהצעת החוק עבר לוועדת חוק, חוקה ומשפט שבה הייתי חבר באותה עת. 

אגב הדיונים בחוק שהציעה הממשלה, עלה בדעתי שזהו עיתוי ראוי לביטול סעיף 351 - שגם בעיניי היה לא מוסרי. כל ניסיונותיי לבטל את החוק דרך משרד המשפטים כשלו. שיתפתי את חבריי, שולמית אלוני, מרדכי וירשובסקי ודוד ליבאי, ברעיון, והם כמובן תמכו בו בחום.

הגשתי לאוריאל לין, יו"ר הוועדה, את הצעתי לצרף את סעיף 351 לרשימת הסעיפים המבוטלים שהציעה הממשלה. לין, אדם ליברלי למהדרין, הסכים מייד; באותם ימים ראו עצמם חברי הוועדה משוחררים מחובת משמעת קואליציונית. בוועדה היה רוב מוצק לביטול הסעיף - מימין ומשמאל - אך התנגדות הנציגים הדתיים בדיוני הוועדה נותרה בעינה. ח"כ אבנר שאקי מהמפד"ל התנגד בכל תוקף לביטול הסעיף ונימק את דעתו בנימוק של "מוסר יהודי". 

מכיוון שח"כ שאקי נוכח לדעת שהיה בעמדת מיעוט לאורך כל הדרך, הוא הגיש הסתייגות להחלטת הוועדה, שתכליתה היתה העברת הצעת החוק ללא הסעיף הנוגע לביטול העבירה של משכב זכר. ביום ההצבעה על הצעת החוק, משום מה, לא הגיע שאקי למליאה להצגת הסתייגותו. בכנסת היה רוב גדול להצעת הוועדה ורק נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות הצביעו בעד ההסתייגות של ח"כ שאקי. 

לין מעיד כי היה ברור לכל השותפים בהליך שהוועדה אינה מתכוונת להשאיר את העבירה על משכב זכר. באופן פורמלי, הביטול הוכנס בשנייה האחרונה - "אגב אורחא", אך מהותית - כולם ידעו ורצו ברפורמה, ואלוני דיברה על כך במפורש. 

כך, "אגב אורחא" אך במתכוון, בוטלה עבירת משכב זכר, והשאר היסטוריה. לקח אחד חשוב עולה מרפורמה זו: בכנסת היה רוב גדול לרפורמות ליברליות; היה גם רוב גדול להצעת החוק המתוקנת על זכויות האדם, שהעתקתי מהצעת החוק של דן מרידור, שר המשפטים דאז, ושסוכלה בוועדת השרים לחקיקה על ידי השרים הדתיים. 

בהצבעה הטרומית על הצעת חוק מרחיקת לכת זו שנערכה בשנת 1989, הצביע בעדה רוב גדול של חברי הכנסת 

מימין ומשמאל. רק המחנה הדתי־חרדי הצביע נגד. הצעת החוק התאפשרה לאחר שראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, נעתר לבקשת מרידור ולבקשתי והסיר את "שוט" המשמעת הקואליציונית. 

חברי הכנסת התאחדו ללא הבדל מפלגה למען זכויות האדם; כי יכלו להביע את דעתם האמיתית, ללא חשש שהצבעתם תפגע בקואליציה. שני מקרים אלה מוכיחים דבר אחד: רק בשל השיטה הפוליטית־קואליציונית הקיימת, לא יכולה הכנסת לקדם יוזמות ליברליות. 

השיטה מעניקה למפלגות הדתיות והחרדיות זכות וטו המבטלת את דעת רוב הכנסת. אלמלא הביטול "אגב אורחא" של עבירת משכב זכר, היא היתה נמצאת בספר החוקים עד עצם היום הזה. היום, ספק רב אם היה אפשר להעביר ביטול זה, והיינו נשארים עם החקיקה המנדטורית המבישה, שבוטלה במולדתה, אנגליה. כל זה היסטוריה, אך יש בכך גם לקח לעתיד לבוא לגבי אופייה של מדינת ישראל.