הארץ, 25/02/1997

רק ארבעה תלמידים נרשמו לבית ספר "קדמה" בשכונת התקוה בתל אביב. רישום נמוך זה - כך מוסרים העיתונים - מבשר את סגירת בית הספר שמשך תשומת לב כה רבה. מה קרה? מדוע נכשל הניסיון המעניין הזה, שהושקע בו מאמץ כספי ואנושי כה רב?

זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידי כשר חינוך נתקלתי בד"ר שלמה סבירסקי עומד בראש קבוצת מפגיני "קדמה"; הזמנתי אותם לשיחה ושמעתי את טענותיהם הקשות בגנות מערכת החינוך והפיגור הנמשך של המזרחיים בתוכה. כבר אז ידעתי את הנתון החמור מכל: בחמש השנים 1993-1988 לא עלה שיעור מקבלי תעודת הבגרות מכלל אוכלוסיית בני 18 - פגיעה ברורה במעמדם של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה. ד"ר סבירסקי הציע להקים רשת בתי ספר עצמאיים, מנוהלים על ידי משכילים מזרחיים בעלי מוטיווציה גבוהה, שתכליתם הבאת מרב התלמידים לתעודת בגרות.

ההצעה היתה מהפכנית, והיה ברור כי קבלתה תביא למהומה ולהתנגדות מקיר לקיר. למרות זאת, אימצתי אותה. מיד החלה ההתקפה - בממשלה, בכנסת ובעיתונות: מה לא נאמר? "קדמה" היא חינוך לגזענות מזרחנית, מכשיר לעקיפת האינטגרציה, התייפייפות של השמאלנים ומה לא. אך הנימוקים בעד הקמת "קדמה" היו חזקים מכל החששות (האמיתיים) והדמגוגיה (המזויפת).

מדוע היה צריך להקים את "קדמה"? בראש ובראשונה, חשתי צורך לשלוח מסר חד-משמעי לציבור המשכילים המזרחיים, כי יש מענה לדרישתם, כי מערכת החינוך אינה פוסלת גם רעיונות חדשניים כדי לקדם את המזרחיים. ואכן מסר זה עבר כברק והביא עמו גל של יוזמות חינוכיות אחרות - כולן מושתתות על תקווה, על גאווה ועל הרצון לעשות משהו.

אך היו גם סיבות פדגוגיות עצמאיות: "קדמה" הביאה עמה קבוצת מורים מוכשרים ובעלי מוטיווציה גבוהה. היא פתחה בית ספר בדרום-מזרח תל אביב, שם נכשלו פתרונות אחרים; "קדמה" רצתה להכשיר את תלמידיה במגמה עיונית גבוהה כדי להביאם לפתחה של האוניברסיטה - נושא שבער בקרבי ובו ראיתי את ייעודי העיקרי.

ולא ראיתי שום פגם בשימת הדגש על התרבות של יהודי המזרח - שאותה קידמתי גם בדרכים אחרות. לא האמנתי ב"כור היתוך" שבו הכל מתאימים את עצמם לשטנץ של תש"ח-פלמ"ח. כשם שעודדתי המשך לימודי רוסית ואמהרית בקרב העולים החדשים כך לא ראיתי שום פסול ביוזמה המזרחית הזאת. ישראל, בעיני, אינה מתיכה תרבויות אלא מערבת אותן בסלט רב תרבותי, שמגוון הניחוחות העולה ממנו הוא הוא ישראל - מרתקת, אמיתית, אהובה.

אך מרגע שנפתח בית הספר החלו הצרות. במקום לשתף פעולה עם ועד שכונת התקוה, החלו אי הבנות שהסתיימו בריב ובחרם. ניסיתי אישית לפשר בין הוועד לבין "קדמה" - לשווא. גרוע מזה: המריבה באה על רקע חילוקי דעות מהותיים. אכן, כאן אנו מגיעים לשורש הכישלון עצמו. אנשי "קדמה" הושפעו מהרעיונות של הרדיקליזם האמריקאי ועשו השוואה שטחית בין הארלם לתל אביב, בין יוצאי מזרח בארצנו לבין המיעוט השחור בארצות הברית. מרגע שעברה הידיעה כי "קדמה" היא "שמאלנית", כי רוצים לזכור שם גם חללים פלשתינאים וגם הומוסקסואלים וצוענים שהושמדו בשואה, עברה בשכונות הדרום, כאש בשדה קוצים, הידיעה כי אלה לא משלנו. הם "יפי נפש" מנוכרים, ולהט אמונתם הפך לאש זרה.

כאן טמון הפרדוקס הגדול, שאינו מובן בידי מי ששואב את השראתו מהסוציולוגיה הביקורתית האמריקאית. מי שאומר תרבות מזרחית חייב להבין, כי ערכיה - מבחינת היחס למסורת, לדת וללאומיות - שונים לחלוטין ממה שמלמדים בברקלי ובקולומביה. אולי זה לא בסדר. אולי היתה צריכה להיות "ברית של נרדפים" נגד "אליטות מניפולטיוויות" ושאר המנטרות המוכרות לעייפה, אך מי שרוצה לקדם את ילדי הדרום, מי שרוצה להקים מתחרה חילוני לש"ס, ייכשל אם לא יכיר באופיה של הקהילה שבה הוא פועל.

משום כך אני מצטער על כישלון "קדמה". אך האמת היא, כי איני מצטער על החלטתי: המסר שעבר לווה גם במעשים: ליד "קדמה" מצליח בית ספר ירדן משום שבראשו עומד גיבור חינוך, רם כהן, בן השכונה, שפעל ברוח "קדמה" בלי הספיחים האידיאולוגיים המיותרים: בעשרות פעולות של משרד החינוך הוחדר הנושא הרב-תרבותי ונקלט כמובן מאליו. הוקמה מגמה למוסיקה מזרחית באוניברסיטת בר-אילן; בדרום תל אביב עומד לקום בית ספר תיכוני-עיוני, שתכליתו להביא עוד יותר תלמידי דרום לבגרות. ויש גם תוצאות בשטח: גידול מרשים בשיעור התלמידים המצליחים בבחינות הבגרות - והתוספת ברובה היא תלמידים מזרחיים.

*
"קדמה" בתל אביב נכשלה. רעיונותיה - בלי סרח העודף הסוציולוגי-האמריקאי - לא נכשלו. בסלט הרב-תרבותי ששמו ישראל היא נשארה מרכיב חשוב וחיובי.