קול חרדי אחר |
ישראל היום, 13.1.2012 זהו מכתב ששלח צעיר חרדי למכר שלי. המכתב אותנטי ומסיבות מובנות אני מפרסמו בעילום שם: "אני חרדי שגדלתי מצונזר מכל מידע... לאט לאט כשהתבגרתי נפתחתי והבנתי שלא חשוב איפה האדמו"ר יהיה השבת ואילו שיריים הוא יחלק... והתחברתי לאינטרנט בשקט... כי בגלוי יחרימו ויאיימו ויעשו בלאגן לילדיי בתלמודי התורה... וגיליתי שיש בארץ שלנו דברים נפלאים ותרבות נפלאה באמנות ובתיאטרון ובכל דבר, וכמו אדם שלא שתה מים הרבה זמן והוא מגיע לבאר, כך אני פשוט עובר וקורא כל סרט - וכל דבר שאיני מבין אני 'מגגל,' וכנ"ל לגבי כל שיר ב'כוכב נולד' שאני לא יודע. אני כותב כל הזמן שהחילונים צריכים להעריך כל יום את החופש והפתיחות, שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בכיף. "אני מקווה שיום אחד גם בציבור החרדי... נוכל להשתתף בתוכניות בטי.וי ולהיות שחקנים בתיאטרון וכו' וליהנות בחיים, וגם אני באופן אישי אעז לעשות את הצעד ללכת אחרי ליבי, על אף שבאמת מאוד קשה לי הסגירות והשקט ואף אחד לא יודע... אבל אני מקווה שעוד נצליח לפרוץ במסות את החומה הסגורה." המכתב הנוגע ללב מזכיר ספרות ויומנים של צעירים יהודים במזרח אירופה של שנות ההשכלה, כשהשאלה הגדולה הנשאלת על ידי צעירים אלה היא "לאן- "? לאן פניהם מועדות? להמשך הציביליזציה העתיקה של בית אבא, או לעולם ההשכלה ולציונות - הדתית והחילונית כאחת - הנפתח בפניהם? המכתב ריגש אותי גם משום שניכרים בו המאוויים האמיתיים של הצעיר - מאוויים כפולים - גם לסיפוק תיאבונו התרבותי וגם לפריצת החומות הנצורות של קהילתו. עם זאת, כדאי להזכיר לצעיר זה שעולם התרבות הלא-חרדית התאפשר בזכות הדברים שקהילתו מתעלמת מהם: שירות ארוך ומתיש בצה"ל, השתתפות בכוח האדם העובד לפרנסתו בתנאי שכר קשים ותשלום מיסים, מהגבוהים ביותר בעולם. המציאות שמתאר מכתב זה אינה יוצאת דופן; במסגרת עתירה לבג"ץ נפגשתי עם צעירים שיצאו בשאלה וגם עם כאלה שלא עזבו את קהילתם, אך נתונים במצוקה נפשית. נוכחתי לדעת שמדובר במספר לא קטן של "אנוסים," שלא נטשו את משפחותיהם ולא עזבו את קהילתם, אלא מנהלים חיים כפולים. עובדה זו מחייבת אותנו לחשיבה מחודשת: חופש המצפון והדת אשר הובטח לנו בהכרזת העצמאות - ושכל ממשלות ישראל מפירות אותו - אינו מופר רק כלפי הציבור הלא-חרדי, אלא גם באלו המשתייכים בעל כורחם לקהילה המונעת מהם גישה ל"עגלה" המלאה בתרבות "זרה." יאמר השואל: מה כבר יכולה המדינה לעשות למען "אנוסים" אלה? הרי אין היא יכולה לפתור את המצוקה האישית של אלה, שמסיבות נפשיות נמצאים בין שני העולמות. התשובה היא שאכן קשה לפתור בעיות מסוג זה, אך ניתן לפחות לא להגדיל את קשיי המתחבטים. המעבר מהעולם החרדי לעולם האחר הוא קשה. צעיר, שעשה מעבר שכזה, תיאר זאת בפני כ"יציאה של צב ללא שריון לג'ונגל." בנוסף, מעמיד הממסד הממשלתי מכשולים בפני המבקשים לממש את זכותם לחופש המצפון. חרדי המתגייס לצה"ל זוכה להכנה לקראת בחינות בגרות, אך מי שעוזב את הקהילה החרדית מאבד הטבה זו. מי שנותר חרדי - גם אם שייכותו זו היא רק כלפי חוץ - אינו חייב גיוס, והעוזב חומות קהילתו - חייב בשירות מלא, חובה ומילואים. החוזרים בתשובה זכאים לטובות הנאה שונות מהקהילה החרדית ומהמדינה, והחוזרים בשאלה לא זכאים לעזרה כלשהי בהכנה לחיים הלא-חרדיים. עמותת "הלל" - המבצעת עבודה הומניטרית ממדרגה ראשונה למען החוזרים בשאלה - אינה זוכה לעזרה ממשלתית. אכן, מחרדי המבקש להינתק מעולם האיסורים של קהילתו, נדרשים אומץ לב ועקשנות בלתי רגילים; אחרים חיים בחשאי את חייהם הכפולים, כמו הצעיר החרדי שאת מכתבו הבאתי לעיל. לבסוף, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמצוקות האנוסים החרדים נגרמו גם מהסיבה שהמדינה כפתה עליהם לימודים שאין בהם מקצוע כלשהו שיאפשר להם, לכשיהיו בוגרים, בחירת דרכם בחיים: העובדה שבהנהגתן של העבודה וקדימה הועבר חוק השולל לימודי ליבה מתלמידי הישיבות הקטנות - חוק בלתי מוסרי ולדעתי, גם בלתי חוקתי - מעידה על כך שהרוב בכנסת, לא בציבור, מוכן להפקיר את האנוסים החרדים. בעתירה בעניין זה, שנשמעה בפני תשעה שופטי בית המשפט העליון, הושמעה הטענה שזו התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות רב-תרבותית הנותנת אוטונומיה מלאה בענייני חינוך לכל קהילה, אפילו אם היא אינה ליברלית. אך התשובה לכך ניתנה בהסכם שערך דוד בןגוריון עם אגודת ישראל ערב הקמת המדינה, הידוע כהסכם הסטטוס קוו. בהסכם זה הובטחו קיומם של לימודי ליבה, בצד הבטחת עצמאותו של החינוך החרדי - אך לא הובטח מימונו על ידי המדינה. יתר על כן, אין שום בסיס למדיניות חינוך רב-תרבותי, אלא אם כן מובטחת גם זכותו/ה של חבר/ת הקהילה לפרוש ממנה. זו הסיבה לאישור של בית המשפט העליון של ארה"ב לחברי קהילת האמיש - המקבילה הנוצרית הקטנה ליהדות החרדית - לפטור מחובת לימודים תיכוניים עד גיל .16 בית המשפט הדגיש שבני כת זו יכולים לפרוש מקהילתם, ושעם פרישתם ישולבו בשוק העבודה האמריקני, זאת בשל החינוך המקצועי והחקלאי שקיבלו במסגרת חינוכם בנפרד. יש להניח שלולא זכות פרישה זו, לא היה בית המשפט האמריקני מכיר בפטור שלהם מחינוך תיכוני מלא. הסיבה לכך היא פשוטה; ללא אפשרות של יציאה מהקהילה, זכות האדם - של בן או בת הקהילה - נפגעת, ועיקר הפגיעה היא בכבודו כאדם להחליט מה היא תרבותו. מדיניות רב-תרבותית נועדה הרי להגן על הזכות לתרבות - של הקהילה ושל הפרט. זכותם של הצעירים החרדים לתרבות משלהם נפגעת קשות מהחוק שהעבירה הכנסת. הם נאלצים, כמו הצעיר שאת מכתבו הבאנו, לגלות באמצעות האינטרנט, בחשאי, כי "יש בארץ שלנו דברים נפלאים ותרבות נפלאה," והם עושים זאת במחתרת מחשש שמא "יאיימו, ויעשו בלאגן לילדיי בתלמודי התורה." |