הארץ, 10/08/1999

"הערכת יכולתן של ממשלות לכוונן את הכלכלה כדי להבטיח צמיחה ותעסוקה מוגזמת ביותר... לא הוכרה דיה חשיבות הפרט והיוזמה העסקית ביצירת העושר הלאומי... תעסוקה לחיים זה עניין שחלף... אנו לא מהססים להכניס לשירות הציבורי מושגים של יעילות, תחרות ומבחני ביצוע. אנו תומכים ביצירת אקלים ליזמות עצמאית".

 מי אמר דברים אלה? מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן? צאצאיו של מילטון פרידמן? לא ולא. אלה הם קטעים ממסמך מדהים על מדיניות כלכלית-חברתית שעליו חתומים שני ראשי ממשלה סוציאל דמוקרטים: טוני בלייר וגרהרד שרדר, תחת הכותרת "אירופה: הדרך השלישית או המרכז החדש".

מסמך זה מבטא את התפנית הגדולה שעשה השמאל האירופי כולו ואשר בארץ טרם שמעו עליה. תפנית זו מסבירה כיצד ממשלת הולנד, בראשות סוציאליסט, מפריטה בימים אלה את כל מערכת התחבורה הציבורית ומדוע ממשלתו של ליונל ז'וספן הסוציאליסט מפריטה יותר מפעלים ממשלתיים מכל קודמותיה וכיצד רפורמה בכיוון של עידוד יציאה לעבודה שוטפת את כל אירופה הסוציאל-דמוקרטית. לפעמים קשה להאמין: השר לענייני תעשייה ומסחר בממשלת בריטניה, סטפן בייארס, אמר לא מכבר: "עלינו להכיר בכך שבעולם של כלכלה עולמית יש לתגמל ניהול 'עולמי' במשכורת בדרגה עולמית".  דברים אלה - שאינם מתאימים לארצנו, שבה משכורות עולמיות משולמות תמורת ניהולים מאוד "לא עולמיים" - ממחישים איזה מרחק פסיכולוגי עברה מפלגת הלייבור מאז ימי ארנסט בווין וודג'ווד-בן.

מה קורה כאן? האם השמאל נטש את משימתו החברתית? האם נשכחו החלשים? לא ולא. הפרק המעניין ביותר בהצהרת בלייר ושרדר נוגע ללקחים שיש ללמוד מהעבר. הלקח העיקרי: הפרדה בין המטרה לאמצעים. שתי המפלגות - הסוציאל דמוקרטים והלייבור - מצהירות במסמך כי הצדק החברתי זוהה בעבר בטעות עם הוצאות שוויוניות ועם גידול ההוצאות הציבוריות. אך מסתבר, כי "מצפון חברתי אינו נמדד לפי גובה ההוצאה הציבורית". המבחן האמיתי לחברה צריך להיות יעילות ההוצאה הציבורית ועד כמה "היא מאפשרת לאנשים לעזור לעצמם". "בעבר הזנחנו ערכים החשובים לפרט, כמו הישגיות והצלחה אישית, ואלה הוכפפו... להגשמת יעדים אוניוורסליים חברתיים". הדרך השלישית מבקשת, על כן, שלא לנטוש את המחויבות החברתית, שהיא היסוד הנפשי של השמאל, אלא לפסוח על שגיאות העבר ולהשתמש במכשירי השוק החופשי כדי להשיג מטרה כפולה: שגשוג וצדק. זה ההסבר לתפנית הגדולה - ששמעה לא הגיע עדיין לארצנו.

מבריטניה - האי הקטן - יצאו דוקטרינות כלכליות שהשפיעו על העולם כולו: מהתיאוריות של קיינס ומתוכנית בוורידג' למדינת רווחה, שהנחו את הלייבור הישן, דרך האנטיתיזה התאצ'ריסטית, ועד לסינתיזה הנוכחית מבית היוצר של בלייר.

האמת היא כי אין מדובר בדוקטרינה אלא בהפקת לקחים: הבעלות הציבורית והמדיניות של "מסה ובזבז" ({ (Tax and spend@\{\ לא הוכיחו את עצמן. להיפך: הפערים הגדולים ביותר נוצרו במדינות בעלות משק ציבורי אדיר - בריה"מ לשעבר, העולם השלישי. חלוקת העושר השוויונית ביותר באירופה היא במדינות כמו הולנד וסקנדינוויה, שבהן אין בכלל בעלות ציבורית על מפעלים עסקיים. בישראל נהפכה ההפרטה למלה מגונה, בחלק מהמקרים משום שבוצעה בצורה לא נכונה. אך די לחשוב על חברת מקורות ועל חברת החשמל מחד ועל חברות הטלפונים הסלולריים מאידך, כדי לזכור מי משרת טוב יותר את החברה הישראלית.

היטיב להסביר זאת ראש ממשלת צרפת באומרו, כי הכרחיותה של כלכלת שוק אין פירושה שהחברה היא חברת שוק. כלכלת השוק היא המכשיר, שבעזרתו, ורק בעזרתו, ניתן ליישם ערכים חברתיים מקובלים כמו הרחבת החינוך ושוויון הזדמנויות. זהו הלקח של הדרך השלישית. זה הלקח שגם ישראל חייבת ללמוד.