גלובס, 2.8.2009

הדרך לחברות ישראל בנאט"ו, ברית ההגנה הצפון אטלנטית, היא קשה וארוכה, אך בהתחשב במטרה כדאי לנסות וללכת בה. חברותה של ישראל בברית הצבאית היא בעלת חשיבות עליונה. היא עשויה להקטין את הרצון הערבי-מוסלמי "למחוק את ישראל מהמפה", רצון שבקרוב, כך נראה, יהיה מגובה בנשק גרעיני. סעיף 5 לאמנה מחייב את חברות נאט"ו לבוא לעזרת מדינה-חברה מותקפת.

גלובס, 20.7.2009

פרופ' אמנון רובינשטיין חושף את חיבתו לסיפורים קצרים, מסביר מדוע ספריה של יוכי ברנדס תופסים מקום בספרייה הביתית שלו, ומגלה איזה מחזה גורם לו להתפקע מצחוק

גלובס, 19.7.2009

מי ישער פלאי הפוליטיקה הישראלית? דווקא בימי שלוט הליכוד יועברו כנראה חוקים - שעוגנו בהסכמים הקואליציוניים - שיתנו להסתדרות הכללית סמכויות משטרתיות, שאין להן דומה ומקביל במקומות אחרים. הסיפור הוא זה: להסתדרות יש - כבר היום - סמכות יוצאת דופן להיכנס לכל מקום עבודה לשם ארגון העובדים. זאת, ללא צורך בתיאום זמנים עם בעל העסק.

גלובס, 17.5.2009

איני אובייקטיבי אמנם, אך איני מכיר שום רפורמה אחרת שתציל את מערכת החינוך

לפני גדעון סער, שר החינוך ומנכ"לו שמשון שושני, שני אנשים מוכשרים - ניצבת משימת ענק: לנווט את ספינת החינוך ולהביאה למצב שבו גם המצוינות וגם שוויון ההזדמנויות יוצאים נשכרים.

גלובס, 1.6.2009

שר הביטחון העומד בראש מפלגת העבודה נותן לתושבי ההתנחלויות את תמיכת משרדו

הצהרת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי יש להוריד את המאחזים הבלתי חוקיים, ודבריו כי יתמוך בצעדים שעליהם תחליט מערכת הביטחון, הפנתה את תשומת הלב לעמדתו של שר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, שמרבה לגנות מאחזים אלה, אך פרט לפינוי מאחז מעוז אסתר, שמיד נתפס מחדש והפינוי היה כלא-היה, לא עשה דבר למימוש דבריו.

גלובס, 22.6.2009

ישראל אינה זקוקה להכרת הערבים באופיה, גם אם אלף פרופסורים יטענו שלא קיים עם יהודי

מהו שיא החוצפה? הכרזת נשיא מצרים, חוסני מובארק, שמצרים לא תכיר לעולם בישראל כמדינה יהודית. הצהרה שבאה מנשיא מדינה ששמה הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים" ושעל-פי סעיף 2 לחוקתה - "האסלאם הוא דת המדינה" ו"תורת המשפט האסלאמית היא מקור עיקרי לחקיקה".

העיר תל אביב, 12.6.09. ראיון עם פרופסור רובינשטיין לרגל הוצאת הספר כניסה נפרדת:  

 סיפור יוצא דופן,פרוע, צבעוני ומלא הומור על מסעו של אורי מנוס, עורך-דין ידוע, עשיר ומכובד, המגלם בדמותו את ישראל העשירה והשבעה, אל לב-לבה של ישראל האחרת, על דמויות השוליים המקסימות והתמהוניות המאכלסות אותה: סיימון-זלמן המורה הקבצן, בריגיטה הטרנסג'נדרית, ברברה הזונה, איברהם היהודי-ערבי, היפים מכת הרי קרישנה,חסידי ברסלב ועוד. המפגשים המרתקים שמזדמנים לאורי מובילים אותו להרהורים על חייו, על משפחתו ועל מקומם של המקריות והגורל בחיים. הם חושפים את עולמו הרגשי ואת מורכבותה של החברה הישראלית, שאוסף של ניגודים יוצר את מרקמה השברירי.בשיאו של הספר מתרחש מפגש אנושי נדיר בין השוליים למרכז, הערוך כיצירת מופת קאמרית המהווה סיפור בפני עצמו. כביש מספר חמש הוא סיפור מסע מר-מתוק ומשעשע,שמצליח להפתיע לכל אורכו עד לסוף הבלתי צפוי. 

לחצו לקריאת הספר בשפה האנגלית:    

highway number five - copyright belongs to Schocken Publishing House. For private non-commercial use only

  לקישור לחץ כאן 

גלובס, 29.3.2009

המצוקה ההומניטרית שלנו כוללת חרדה לגורל ישראלים שנפלו בשבי ולא נודע דבר על גורלם, והתמודדות עם שנאה עולמית הולכת וגוברת

כמעט לא חולף יום בלי שאמצעי התקשורת הבינלאומיים וארגוני זכויות האדם יקימו זעקה לגבי המשבר ההומניטרי של עזה ותושביה. המצור על עזה הפך להיות נושא מרכזי בשיח הבינלאומי. ואכן, המצוקה של תושבי עזה - אחד האזורים האומללים ביותר בעולם - היא אמיתית וכואבת גם בלי ההרס שנגרם כתוצאה ממבצע "עופרת יצוקה". יתר-על-כן, הסיפורים האחרונים על הרג אזרחים בעזה שלא בקרב, מחמירים עוד יותר את הביקורת על ישראל ומחייבים חקירה עצמאית שלא על ידי הצבא כדי לברר את אמיתותם בלי להסתיר דבר ועם מסקנות משפטיות.

גלובס, 1.3.2009

ככל שהמשא ומתן הקואליציוני מייאש את העוקבים אחריו, כך גוברת התודעה שנקלענו למצב ללא-מוצא. בכנסת יש רוב (קטן) לימין ושותפיו, אך ימין זה אינו רוצה לשלוט לבדו, אלא מבקש ממשלה רחבה יותר שתקהה מבחינה בינלאומית את עמדותיו. זוהי תופעה ישראלית מוזרה: מפלגות, בדרך כלל, שואפות לקבל את אמון הציבור בבחירות כלליות כדי להשליט את עקרונותיהן ואנשיהן. הליכוד וישראל ביתנו שואפים להרחיב את הממשלה ולצרף את קדימה, לא בגלל אילוץ פרלמנטרי, אלא בשל חששם המוצדק שממשלתם הצרה תיתקל בהתנגדות בינלאומית ותחליש מאוד את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, דווקא בימים בהם אנו זקוקים לו, נוכח הסכנה האיראנית.

פרופ' אמנון רובינשטיין  

בפתח דברי, אני מבקש לציין כי  אני מסכים עם חוות דעתה של השופטת בדימוס מרים בן פורת ומקבל את הצעתה. אני מבקש להבהיר מה ההקשר של ההצעה הזו. שיטת המשפט הנוהגת בישראל, היא שיטת המשפט המקובל ( common law) אך הפרוצדורה מבוססת על דברים אחרים. העמדה לדין בישראל, היא קלה מאוד כשאין חקירה מוקדמת. יתרה מכך, הסמכויות המוענקות לשופט שלום יחיד הם חסרות תקדים - דברי אלו, נסמכים על דו"ח שנשלח למכון לדמוקרטיה ישראלית. משום כך, אני התנגדתי להגדלת סמכויות שופט שלום. נוסף על כול זה, ההכרעה בדבר אשם או חפות, יכולה להיות ברוב דעות בשתי ערכאות. אני זוכר סיטואציה בה נתקלתי כממליץ על חנינה, כשדוד ליבאי היה שר משפטים, במקרה של שנסי (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389) התחוור לי, כי אחד מהשופטים רצה לזכות אותו ואילו בבית המשפט העליון, שופט אחד רצה להרשיע בהריגה ולא ברצח. לכן חשבתי לעצמי, איך אפשר לומר כי זה אינו ספק סביר. חשוב לי לציין, כי המקרה היה מאוד קיצוני, בבוקר הרצח הרוצח קיבל איום ברצח מהנרצח והוא הלך למשטרה לבקש הגנה וזה מה שהשפיע על שופטי המיעוט, המשטרה לא רצתה להעניק לו הגנה ולבסוף הוא ביצע רצח מונע. על מקרה חשבתי לעצמי, איך אדם סביר יכול לומר שמתוך 6 שופטים: 2 שופטים אומרים שהוא לא אשם ברצח, להגיד שזה מעל ספק סביר זה לא נכון. בשיטת המושבעים, לא ראיתי מקרה אחד של רוב רגיל. לכן הלכתי למשרד המשפטים ואמרתי להם שחייבים לעשות משהו והתוצאה היא הצעת החוק. 2 מרכיבים בהצעת החוק- משרד המשפטים אמר שהוא לא יכול להגדיל את השופטים במשפט פלילי, אך אנו יודעים שיש פסול בכך ששופט שלום שולח ל - 7 שנות מאסר ולכן הגענו למסקנה של 2 שופטים שצריכים לדון בכול מקרה שהעונש הצפוי הוא למעלה משלוש שנות מאסר. מרכיב נוסף הוא העניין של הרשעה שלא פה אחד - אם זה בערכאה נמוכה (שלום או מחוזי) ושופט אחד מזכה ואחד מרשיע זה צריך להגיע לבית המשפט העליון, שם אני מקבל הרשעה ברוב דעות, בתנאי שזה שופט אחד כלומר הלכתי לפי השיטה הנוהגת בגרמניה - מדינה שאין לה מושבעים וברוב המשפטים יושבים 5 שופטים וההרשעה היא ברוב של 4 ואם אין, אז אין הרשעה. לפי התקדים הזה הלכתי וזה כאמור  בערעור. אומרת כב' השופטת בן פורת, שהיא מסכימה לזה אך אם חילוקי הדעות הם בעניין משפטי, הרוב יכריע. אומנם אני תומך בהצעה אך איני יכול להתעלם מכך שישנו קושי להבחין בין השניים. בכפוף לעניין זה אני תומך בהצעת החוק.