הארץ, 27/06/1997

 לכידת העובדים הזרים והשלכתם לבית הכלא הן מעשה מביש לישראל כולה

ראשית, השם עצמו: "העובדים הזרים". שום מדינה מערבית אינה מכנה כך עובדים המצויים בתוכה, כחוק או שלא כחוק. הכינוי השכיח הוא עובדים-אורחים, עובדים-מהגרים, עובדים שאינם תושבים. בישראל, בספר החוקים, מופיע "חוק העובדים הזרים"; הזרים, בה"א הידיעה. כולם באותה קטיגוריה, כולם נושאים אותה סטיגמה. מדובר בעובדים ממדינות שונות, מתרבויות מגוונות, בעלי מקצועות רבים, אך לכולם הוצמד הכינוי: העובדים הזרים. גם במאמר זה קשה שלא להידרש לכינוי מאוס זה שנעשה כה נפוץ.

 הארץ, 01/07/1997

האם המשק הישראלי יכול להסתדר בלי עובדים זרים? שיעור הישראלים העובדים נמוך בישראל בהשוואה למדינות מפותחות, ואילו היו כל הישראלים שיכולים לעבוד יוצאים לעבוד, לא היה צורך בעובדי חוץ - לא פלשתינאים ולא זרים. אך אלה הן משאלות לב. ראשית, השיעור הנמוך של כוח האדם העובד נובע משני איים של התנגדות תרבותית - חרדים ונשים ערביות - וניתן לפותרה בעיקר על ידי הבאת עבודה למקומות היישוב ולא על ידי יציאה מהם לעבודה, כמקובל. שנית, אין כל אפשרות לכפות על ישראלים ש"ייצאו לעבודה" כאשר אין הם מבקשים כלל דמי אבטלה. שלישית, כפי שכבר הראינו ("הארץ", 27.6) החלפת עובדי החוץ בישראלים מרמה סוציו-אקונומית נמוכה תהיה הרסנית מבחינת צמצום הפערים ומניעת קיטוב בחברה הישראלית.
 

הארץ,    10/07/1997    

ישראל עומדת לפני בעיה לא פשוטה: מחד גיסא, הקשיים בקליטת מספר כה גדול של עובדי חוץ, קשיים שהומחשו ברצח שבוצע שבוע שעבר, כנראה על ידי עובדים מקולומביה, בדרום תל אביב. מאידך גיסא, כפי שהראינו ("הארץ", 1.7 ,27.6) אין די עובדים ישראלים שיחליפו את עובדי החוץ.

הארץ, 13/07/1997

תוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין רצח חנית קיקוס היא כה בלתי סבירה, בלשון המעטה, עד כי אדם סביר מתקשה להאמין שאכן כך נפסק. לאחר שפעמיים הורשע סולימאן אל עביד ברצח ברוב דעות בבית המשפט המחוזי, הוא זוכה ברוב דעות מרצח והורשע ברוב דעות באונס - וכל זאת על פי אותה מסכת עובדתית. ייתכן שכל דעה ודעה של השופטים משכנעת כשלעצמה, אך התוצאה קשה מנשוא. מה צריך להבין מפסק הדין הזה? שמישהו אחר רצח, באותו לילה עצמו, את חנית וזאת לאחר שהנאשם אנס אותה? בצדק אמר רפי קיקוס, אב שכול מוכה ואמיץ לב, כי ההחלטה היא "אומללה מאוד". היא אומללה בשל דבר-מה מהותי ולא בשל טעות משפטית גרידא.

הארץ,    12/08/1997    

בשלוש הזדמנויות יכולנו לקרוא בשבוע שעבר על עולי רוסיה שההלכה אינה מכירה בהם כיהודים: האחת, כאשר קראנו, הלומי בושה וכאב, על הלווייתו של הנער גרישה פסחוביץ', תלמיד בית הספר בויאר, שנרצח בידי זדים בשוק מחנה יהודה, ושאמו הלא יהודייה סירבה לקברו בקבורה נוצרית, שכן לא היה נוצרי, ושלא נמצאה לו מנוחה נכונה אלא בחלקה שנועדה לבאהאים; השנייה, כאשר מנהיג ש"ס, אריה דרעי, הזהירנו מפני עולים מסוגו של פסחוביץ', המהווים לדעתו שליש מכלל העולים, ובבחירות הקרבות לרשויות המקומיות הם "יממשו את כוחם היחסי וחלק מראשי הערים יהיו נוצרים בתחפושת יהודית" ("מעריב", 8.8); והשלישית במוסף "הארץ", בסוף השבוע, שבו כותב יוסי בר-מוחא כי רק שליש מהעולים הפוטנציאליים שנותרו בחבר העמים הם יהודים על פי ההלכה, וכל השאר הם "גויים" הזכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות כקרובי משפחה של יהודים.

 הארץ, 21/08/1997

לכאורה, היה סיכוי טוב לעמוס ברנס לזכות בעתירתו לקיים משפט חוזר בהרשעתו ברצח רחל הלר ז"ל לפני 20 שנה. מדובר הרי באדם שמלכתחילה לא רצה לצאת מהכלא אלא בתנאי שיובטח לו משפט חוזר, והמוכן להסתכן בוויתור על החופש ובשיבה לבית הכלא, ובלבד שתוכח חפותו. שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן, שישב בהרכב שדחה את הערעור על הרשעתו ברצח, כתב לו: "סופו של הצדק להיגלות וסופו של מעוות להיתקן".

הארץ,    28/08/1997    

הראיות שהובאו השבוע בעניין רישומים כוזבים של תלמידי ישיבות במערכת החינוך החרדית שופכות אור על אחת הבעיות המכאיבות הכרוכות במימון החינוך. טענות מסוג זה הושמעו גם בעבר, ובמקרה אחד אף העניש משרד החינוך את המוסדות החרדיים שדיווחו דיווח שאינו אמת.

הארץ, 02/09/1997

יוזמתם של שר האוצר, יעקב נאמן, ושל מנכ"ל האוצר, שמואל סלבין - שניהם שומרי מצוות - לצמצם את חוסר התעסוקה במגזר החרדי היא כה נדיבה, עד שקשה בכלל להבין כיצד היא נדחית בזעם כזה על ידי מנהיגים חרדים, ועוד יותר קשה להבין כיצד סגן שר הדתות, יגאל ביבי (מהמפד"ל?), מתייצב כמנהגו לחרף ולגדף כל מי שמנסה לשנות משהו במעמדם של תלמידי הישיבות.

הארץ, 11/09/1997

אזהרה שהשמיע נשיא מצרים, כפי שדיווח עליו דוד מקובסקי ("הארץ", 9.9), לא הרעישה את אמות המערכת הפוליטית. עוד קול במקהלה. ואף על פי כן, ראוי להאזין היטב לקולות שבוקעים מבירת מצרים. במסר שהעביר הנשיא מובארק לראש הממשלה, בנימין נתניהו, באמצעות צד שלישי, הוא מזהיר משינויים אסטרטגיים מבשרי רע העלולים להתרחש באזורנו: יגבר שיתוף הפעולה בין מדינות ערביות רבות לאיראן, ומצרים לא תוכל לעצור תהליך זה. התקרבות זו מתאפשרת, לדברי נשיא מצרים, בעקבות בחירתו של חאתמי לנשיא איראן, נשיא הנראה מתון יותר מקודמיו, וזאת מול הקצנה ישראלית. ונשיא מצרים שואל: "האם מצרים יכולה לעצור מגמה זו בהעדר תהליך מדיני?" ומוסיף, כי "כל מה שבנתה הממשלה הישראלית הקודמת יורד לטמיון".

הארץ, 16/09/1997

בתעמולתם של שוללי הציונות באקדמיה הם חוטאים לא רק לאמת ההיסטורית  אלא גם לאמת שלהם: מה שמותר לכל העמים אסור לעם היהודי

יובל ה-50 לאירועי האונייה אקסודוס נתן בימה להיסטוריונים ביקורתים התוקפים את ראשי הציונות, ובראשם בן גוריון, ומאשימים אותם בגישה המניפולטיווית והצינית שנקטו כלפי פליטי השואה וניצולם לחיזוק היישוב היהודי בא"י והקמת מדינה יהודית גם כאשר הדבר היה כרוך בסבל אנושי רב. 

הארץ, 01/10/1997

מלחמת התרבות הניטשת בישראל אינה דו-צדדית. הציבור החופשי מותקף, מתגונן ואינו משיב מלחמה שערה. הציבור הזה, המכונה חילוני,נדחק החוצה ונקלע למצוקה, מצוקה ישראלית

של מי הטלית הזאת. התבוננו בציור המלווה מאמר זה: הוא צויר ביד פליקס נוסבאום, צייר יהודי-גרמני, שתערוכת יצירותיו הוצגה לא כבר במוזיאון ישראל. הציור קרוי "בית כנסת" אם כי אין בו בית כנסת. יש בו תמונה מחיי מחנה המעצר סן-סיפריאן, שהקימו הנאצים ושותפיהם בדרום צרפת. פליקס נוסבאום נשלח למחנה זה, הצליח להימלט ממנו ומצא מסתור בבריסל - שם צייר מזיכרונו את היהודים עוטי הטליתות. נוסבאום המשיך לצייר במחבואו את ציוריו הקודרים והמופלאים עד שהוסגר לידי הנאצים, נשלח לאושוויץ ברכבת האחרונה שיצאה לשם מבלגיה, ונרצח שם עם אשתו, ערב ניצחונן של בעלות הברית.

הארץ, 01/10/1997

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שייך לקטגוריה ברורה של אנשי ציבור: אלה שבכל תפקיד שהם ממלאים משאירים אחריהם חותם ברור של אישיותם. זן זה הוא נדיר - בארצנו הוא עומד בסכנת הכחדה - ומשום כך רבה המהומה סביב מעשיו ודבריו. למען האמת, קודמו בתפקיד, השופט מאיר שמגר, הוא שהנהיג מדיניות של התערבות רחבה של בית המשפט העליון בנושאים שנויים במחלוקת, ולמעשה היו השניים שותפים מלאים לכיוון האקטיוויסטי, המקומם נגדו את המפלגות הדתיות וחלק מהימין.

הארץ, 06/10/1997

א. הדיחו את פרידמן. בית נבחרי ההסתדרות הדיח את עפרה פרידמן, יו"ר נעמת, בדרך שהזכירה ימים קודמים של שמאל ישן. על שום מה הודחה פרידמן? על שום שהתנגדה, בצדק רב, לסגור את מעונות נעמת ולפגוע בדרך זו גם בילדים וגם באמהות עובדות. נכון: לכל ארגון עובדים קיימת הזכות לשביתה מאורגנת. אך גם במדינות שבהן שולטות מפלגות שמאל נתונה ההכרעה על שביתה בידי העובדים עצמם, בהצבעה חשאית. הלייבור הבריטי, ואפילו האיגודים המקצועיים, אימצו עיקרון זה.

הארץ, 06/11/1997     

שבוע פתיחת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות הוא הזדמנות נאותה להעלות נושא כאוב אך אילם - מימון ההשכלה הגבוהה. חלקה של ההשכלה הגבוהה בתל"ג ובתקציב עבר תהפוכות - משחיקה חמורה בשנות ה-80 ועד לתוספת ולתגבור בתקופת הממשלה הקודמת. הקצאות ות"ת, הוועדה לתכנון ולתקצוב - המכסות בממוצע 70% מהוצאות האוניברסיטאות - מתקרבות ל-1.2% מהתל"ג ולכ-2.3% מתקציב ההוצאה המקומית של הממשלה. זהו סכום לא קטן, אך ראוי לציין כי גם לאחר התוספת שניתנה בממשלה הקודמת, עדיין הוא נמוך יחסית בהשוואה לעבר.